שלום רב.
אני כ"כ מבולבלת עד כי איני יודעת מאיפה להתחיל ומקווה שאציג את הלך העניין על הצד הטוב ביותר.
הנני בת 33 נשואה שנתיים לבן 38 יש לנו בן בן שנה וחודשיים ואני כעת בהריון בחודש שישי.
מאחר ובעקבות נישואי נאלצתי לעזוב את מקום מגוריי ולהצטרף לבעלי אשר גר רחוק ממני ונכנסתי ישר לאחר החתונה להריון, יצא שאינני עובדת כבר שנתיים ומתמסרת לבית, לגידול הילד ולהריון החדש.
כל ההריון הראשון התגוררתי אצל הורי בעלי עד שקיבלנו את הבית שלנו שבה אנו מתגוררים שנה.
זו שנת הסיוטים שלי. בעלי הביקורתי פשוט לא נותן לי מנוח. הוא מנצל את זה שאני לא מביאה אף הכנסה כדי להשפיל אותי ולעשות ממני קטנה.
הוא לוקח כל דבר טוב שבי, מקטין אותו ומשתמש בו נגדי, למשל, אני אוהבת לכתוב שירים אז יאמר, "מה את עושה כל היום כותבת שירים" וזה יכול להיות כל דבר אחר שאני אוהבת במקום.
הוא לוקח כל חולשה או חיסרון שלי ומשתמש בה נגדי, לדוגמא, אין לי רשיון נהיגה אז כל הזמן ימצא דרך להשחיל כמה אני לא שווה בלי רישיון. בגלל ההריונות והלידה אני קצת עייפה ולא במיטבי, לפעמים רגישה, בוכייה, הוא יאמר שאני אשה חלשה ולא בנוייה לחיי משפחה.
בעלי שעובד 4.5 משמרות בשבוע בממוצע של 12 שעות, פעם בוקר ופעם לילה, עוזר לי במטלות הבית בכך שפעם בשבוע שואב את הבית ושוטף מרצונו החופשי בלבד. לעיתים עוזר לקפל כביסה או לעשות כלים. הוא חושב שבכך הסתיימו מטלות הבית ושאני לא עושה כלום ושהוא עושה את רוב העבודה בבית וכל הזמן יורד עלי. אני מזכירה לו שאני זו שמבשלת, שמטפלת בילד, שקמה לילד בלילות, שמתחזקת יום יום את ניקיון הבית שלא נגמר בשואב ושטיפה, יש גם שירותים, אמבטיה, אבק כלים יום יומיים כביסות, סידורים, קניות שלפעמים אנו עושים במרוכז אך לרוב אני עושה לבד יומית. הבית נקי ומדוגם כי אני בבית מתחזקת אותו והוא לא רואה זאת כך. הוא מקטין את העבודה שאני עושה "מה את בסה"כ עושה שעתיים מבשלת שעתיים עם הילד, מה זה לעשות כביסה? מה זה כלים? זה כלום. אני עובד יותר קשה ממך.
אני עושה בבית את רוב העבודה."
האיש הזה שלא יודע איך אני שותה את הקפה שלי כי אני משרתת אותו כל הזמן, לא יודע להכין בקבוק אוכל לבן שלי כי אני מטפלת בו כל הזמן, לא יודע להכיןם חביתה כי אני דואגת לאוכל כל הזמן, טוען שמה שאני עושה זה כלום.
ויותר גרוע מזה, הוא כל הזמן משווה אותי לנשים אחרות, מה אמא שלו עושה, מה אשתו של אח שלו עושה, מה אישתו של חבר שלו עושה. כולן יותר טובות ממני.
לא חסך ממני כאב בזה שאמר שהיו לו נשים יותר טובות, יותר חכמות ויותר יפות ממני ויש לי עוד הרבה להגיע לרמה של אמא שלו.
כל דבר שאני עושה יש לו ביקורת, שום דבר לא מספיק טוב, לא בישולים, לא ניקיון כלום.
לפני החתונה, (יצאנו 8 חודשים והתחתנו) עוד היה מפנק אותי מידי פעם בהודעות אוהבות, מכתבים, פרחים, מתנות מידי פעם, הכל כדי לכבוש אותי, אחרי החתונה כלום. יום הולדת לא חגג לי, פרח לא הביא לי. כשאני מדברת איתו על הנושא הוא מתחמק בטענה שאחרי הנישואין הכל משתנה, אני לא יכולה לצפות שיפנק אותי כמו פעם.
ועוד משהו עצוב. מעולם לא היה בשבילי ברגעים הקשים שלי לקבל תמיכה ואהבה. הוא רוצה אותי רק בטוב. ברע אני לבד.
אם אני לא מרגישה טוב או עצובה, או כואב לי ואני בוכה אני אשה חלשה.
לעולם לא יגש וינחם אותי אלא יסתכל עלי בקרירות וישאל "מה את בוכה", למשל אחרי הלידה ביום הראשון בבית היתה לי נפילת מתח ופשוט בכיתי, זה טיבעי ונורמלי, אני יודעת, אך הוא הביא בי והתעצבן על כך שאני בוכה.
אם אני לא מרגישה טוב הפכתי למטלה, לדוגמא יום אחד הקאתי, לא הספקתי להגיע לכיר והרצפה התלכלכה. הוא התעצבן כי יום לפני ניקה את הבית.
הוא לא קשוב לי, לתחושותי רצונותי. מתחמק מכל שיחה ומפיל עלי שאי אפשר לשוחח איתי.
יודע להפוך כל דבר נגדי וכשאני מספרת לו את תחושותי הוא הופך את עצמו לקורבן וכמה הוא מסכן בנישואים הללו.
פעם בחודש וחצי אנחנו נוסעים להוריי להתארח וכל פעם הוא מסתגר בחדר מול הטלויזיה. בקושי מפגין נוכחות, פתאום כל דבר מפריע לו, מסתובב בפרצוף זועף. לא נותן לי רגע להנות במחיצת הוריי, אני כל הזמן בלחץ. ההורים שלי כבר לא רוצים לבוא להתארח אצלנו כי לא נעים להם מההרגשה שבעלי נותן להם. הוא פשוט מרחיק אותי מהמשפחה שלי.
לא טוב לו לראות שטוב לי.
למשפחה שלו אנו הולכים יותר כי הם קרובים ושם הוא פתאום כל כך נחמד אלי וכל כך טוב ודואג....
ואני כמובן, גם אם אנחנו בכאסח בינינו, אני עושה כבוד להורים שלו ולו ומתנהגת הכל כרגיל. למה לא מגיע לי יחס כזה עם המשפחה שלי?
לסיכום, אני מרגישה כבויה כבר מספר חודשים, כמו מתה מהלכת, מעבירה יום ועוד יום, מה שיהיה יהיה, לרוב שותקת, לעיתים מתפרצת.
אני לא מצליחה לחלץ את עצמי מהמצב הזה, להרים את עצמי. מה שאני יעשה הבעיה תמיד אצלי. אני אשמה בהכל מבחינתו, הכל בגללי, הוא תמיד בסדר.
אין לי עם מי לדבר.
אסור לי לבכות, אסור לי לכעוס, או לדבר על כאבי כי אז אני אשה חלשה.
אגב הלכנו לרב יועץ פעמיים שהאמת העמיד אותו יפה במקום, אך לבעלי זה לא מזיז אצלו הכל בסדר. שום דבר ממה שהרב יעץ הוא לא עשה סיכם את זה בכך "מה את חושבת שהוא מתייחס לאשתו יותר טוב?"
איך אני נחלצת מהמצב הזה?
תודה מראש על ההקשבה, היעוץ והעזרה.
מהמיואשת
אל יאוש
גלית יקרה
המצב שאת מתארת הוא למען האמת לא פשוט בכלל.
את מתארת זוגיות שכנראה החלה יפה וסוחף, ונשאבה לתוך דפוס של מה שנקרא אלימות רגשית, שזו אולי לא אלימות פיזית אבל כואבת לא פחות. שאלת מליון הדולר היא איך זה קרה-מה בדיוק השתבש ומדוע. את ודאי מבינה כבר שדרוש טיפול שורש רציני אצל יועץ מוסמך כדי לצאת ממצב כזה, אבל הייתי רוצה לתת לך כיוון מחשבה שיוכל לחזק אותך ולתת לך כוח במקום הלא פשוט שאת נמצאת בו.
יש אמירה בתורת הפסיכולוגיה "אין רק בעל מכה, יש גם אשה מוכה". דהיינו, כפי שיש דפוס אופי של בעל אלים יש גם טיפוס מאפיין לאשה שנופלת קרבן לאלימות. בן הזוג בעל הנטיה לאלימות מזהה איכשהוא ונוטה להתחתן עם בן זוג בעל אפיון של "קרבן".
לכן אם לבן זוגך יש קווים של אלימות פוטנציאלית מכל סוג שהוא, עלייך לבדוק מהן החולשות שלך שמהוות "טריגר" ומזמינות אלימות. דעי שאם את מפגינה כניעה במקום שהיא לא מתאימה את לא מרגיעה אותו אלא מחזקת דוקא את החולשה שלו-שהיא הנטיה לאלימות לפי מה שמצטייר מדברייך.
ברור שאין הכוונה שאסור לך להיות חלשה או לבכות מדי פעם או סתם להיות עיפה, ולא זו כווונתי. הכוונה היא שאם לדוגמא בחרת לישון בוקר אחד ולכן ארוחת הצהריים לא הוכנה בזמן עלייך להיות שלמה עם החלטתך, להתנצל בנימוס בדיוק כפי שהיית עושה עם אמך, נניח, ולא לחוש נקיפות מצפון יתר על המידה. את המסקנות את צריכה להסיק בינך לבין עצמך בלבד. אם את עקרת בית ומטפחת את ביתך וילדך ראוי שתהיי גאה בכך ותחושי סיפוק. הרגשה זו מקרינה על הסביבה ועם הזמן בעלך יושפע מההרגשה הטובה שלך עם עצמך וילמד גם הוא להיות גאה באשתו. לחילופין אם בעתיד תרצי לצאת לעבוד תצטרכי להביע את עמדתך בבירור ולא להתקפל מיד עם ההערה הראשונה של בעלך.
גלית, זהו כיוון למחשבה, חשבי על כך ואם זה תואם את מה שקורה ביניכם. יתכן ששינוי בחשיבה שלך יוביל אתכם לטיפול זוגי מוצלח שישנה את חייכם מקצה לקצה.
בהצלחה ושבת שלום
תרצה אסתרזון