אחד הנושאים היותר קשים להגדרה הוא נושא השמחה. הביטוי אמנם מוכר אך הוא קשור לכל כך הרבה נושאים שההגדרה מהי שמחה קשה מאוד. ניתן לראות זאת בלשונות הרבים שיש לשמחה: 'שמחה' 'גילה' 'רינה' 'דיצה' 'חדווה' 'עליזות' 'עליצות' 'צהלה'.
מהי השמחה? מה כוחה? וכיצד נוכל ליישמה לתועלת חיינו ובני משפחתנו?
הרב שמחה כהן במאמר נפלא, מאיר עיניים ומשמח לב.
בין צרכי האדם אנו מכירים צרכים הכרחיים וצרכים אחרים שאפשר לחיות בלעדיהם. אנו מכירים את תחושת השמחה הגורמת עונג והנאה לאדם. אך מספר החינוך (מצווה תפח) אנו לומדים שלא רק שהשמחה גורמת הנאה לאדם, אלא שלאדם יש צורך עז להיות בשמחה כפי שהוא זקוק לאוכל ולשינה: "משורשי המצווה שאדם נכון על עניין שצריך טבעו לשמוח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון ואל המנוחה ואל השינה".
הרמב"ם (הלכות דעות פרק א הלכה ד') פוסק מה היא הדרך הנכונה שאדם צריך להתנהג על פיה. בין השאר הוא כותב: "…ולא יהיה מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. ודרך זו היא דרך החכמים". גם התורה הקדושה וגם חז"ל מורים לנו להיות שמחים בזמן החגים: "ושמחת בחגך והיית אך שמח", "משכנס אדר מרבים בשמחה". אנשים חושבים בטעות ששמחה הינה מצב עובדתי - או שאנו בשמחה או שלא. אולם אם התורה מצווה עלינו לשמוח בחג או חז"ל מצווים עלינו להרבות בשמחה בחודש אדר, הווה אומר שאדם יכול להביא את עצמו למצב של שמחה.
הגורם לשמחה
ניתן לומר כי שמחה פורצת כאשר הושלם דבר שהיה חסר: האדם היה זקוק לכסף והשיג אותו, רצה דירה והשיג אותה, רצה להינשא וזכה לכך, רצה ילדים וזכה לכך וכדומה. עוצמת השמחה בהשגת הישגים קשורה לעוצמת הרצון להשגת הדבר, אם קיים רצון עז להשיג דבר מה, תחושת החסר גדולה רבה, ולכן השמחה בקבלה תהיה גדולה יותר.
ההפך משמחה היא העצבות המלמדת על הרגשת חסר, היא נוצרת כאשר אדם הפסיד דבר שהיה חשוב לו, או שהוא נתקל בקשיים להשיג דבר שהוא רוצה בו. לכן אומר המהר"ל, הביטוי המובהק של שמחה ביהדות היא חתונה- עד עכשיו היה אדם 'פלג גופא' חצי גוף ולאחר נישואיו הופך הוא להיות אדם שלם. על כן לא פלא שאחת מהברכות הנאמרות 'בשבע ברכות' היא 'שמח תשמח רעים אהובים'. לעומת זאת הביטוי המהותי לעצב הוא אבל כיון שאדם חסר אישיות שהייתה קרובה לו.
השמחה מהשגת הדבר הינה סובייקטיבית לכל אדם ואדם. אדם יכול לשמוח מדבר מסוים שחברו יתייחס אליו בשאט נפש וכן אנו רואים בהתנהגותו של ילד קטן שהוא שמח על דברים פעוטי-ערך שהשיג, או עצוב על דברים פעוטים שהפסיד. על כך אמר רבי ישראל מסלנט: לקחת מילד קטן 'ספינת נייר' זה כמו להטביע ספינה לאדם גדול. לדבר יש ביטוי הלכתי: הרמב"ם (הלכה יח) מצווה על ראש המשפחה לשמח כל אחד מבני הבית באופן המתאים לו: "כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלים בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין".
הקושי לחוש שמחה
למרות ההשפעה החשובה שיש לשמחה על חייו של האדם, והיכולת הטמונה בכל אחד ואחד מאיתנו להגיע לשמחה, עדיין, בכל זאת, רוב בני האדם אינם שמחים, אע"פ שבמהלך חייהם הם השיגו הישגים רבים שעדיין קיימים ברשותם . זאת מפני שההרגל גורם לאדם לאבד את תחושת היש, והוא חש את עצמו בחסר.
סיבה נוספת לחוסר השמחה היא שמאחר והאדם לעולם אינו יכול להשיג את כל רצונותיו, הוא מצוי באופן קבוע בתחושת חסר המעציבה אותו ושמחתו אינה מושלמת. בהתייחס לכך ניתן להבין את מאמר חז"ל על העשיר שאינו שמח כיון ש"יש לו מנה, רוצה מאתיים יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". על כך מלמד אותנו התנא בפרקי אבות: "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו" האדם השמח הוא האדם ששם דגש על מה שיש לו והוא אינו מרגיש חסר במה שאין. מי שסבור שמגיע לו ושחסר לו כל הזמן, אף פעם לא יהיה שמח מכיוון שתמיד ירגיש חוסר. לעומתו הסובר שלא מגיע לו כלום חש שיש לו הכול והשמחה מלווה אותו. מספרים כי יהודי בא אל רבי זושא מהאניפולי, ואמר לו כי הוא מגיע בשליחותו של המגיד ממזריטש. המגיד, כך אמר האיש, שלח אותי לכאן כדי ללמוד איך יכול אדם להיות שמח בחלקו על אף שהוא עני וחסר כל. השיב לו רבי זושא בתמיהה: וכי מה אפשר ללמוד אצלי על מה שיעשה מי שחסר לו, הרי לי לא חסר דבר מעולם?...
הקושי לחוש את תחושת השמחה באופן קבוע, נובע גם מכך שהאדם למעשה יודע ששמחתו היא זמנית והיא עתידה לחלוף. ה'סבא מקלם' כותב שהסיבה שאדם בוכה גם בשמחה גדולה, כיון שנפשו יודעת שהדבר יסתיים ולא ימשיך לעולמי עד. וכן כותב גם האבן עזרא: "ולא ישמח בבנים בעבור דעתו שאחריתם למות בחייו או אחריו. ולא בעושר, כעוף יעופף. וגם לא יועיל ויושיע ביום האיד ויום המות נתון בין שתי עיניו".
מסיבה זו ילדים מטבעם שמחים ומאושרים בהיקף שעות הרבה יותר ממבוגרים. בעוד שמבוגר מודע לחסרים האפשריים שיהיו לו בעתיד, לילדים יש את היכולת לחיות את הרגע מבלי להקדיש מחשבה לעתיד והעבר.
חשיבות קיום מצוות בשמחה
במסכת שבת (דף ל' ע"ב): הגמרא מצטטת שני פסוקים המנוגדים לכאורה זה לזה:
אמרו במסכת שבת (ל, ב):"אמר קהלת (ח, טו), וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה… "
ואילו במקום אחר (ב, ב) אמר, "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה".
אלא שהפסוק "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" מלמד על שמחה של מצווה והפסוק "וּלְשִׂמְחָה מַה זוֹּ עוֹשָׂה" מדבר על שמחה שאינה של מצווה. זאת ללמדנו שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק וכו' אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר (מלכים, ב, ג, טו): וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה',
הרמב"ם (הלכות לולב פרק ח' הלכה ט"ו) מורה לנו על קיום המצוות בשמחה: "השמחה, שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן... ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'...".
ה'מגיד משנה' כותב על דברי הרמב"ם: "ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד חובה עליו... אלא חייב לעשותן, והוא שמח בעשייתן... אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה, היא השמחה האמיתית".
כה חשובה השמחה בדברי תורה עד שחז"ל שילבו בקשה לשמחה באחת הברכות המקדימות לקריאת שמע בתפילת ערבית: "על כן ה' אלוקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך ונשמח בדברי תורתך ובמצותיך לעולם ועד". השל"ה כותב, שהאר"י הקדוש אמר, שמה שזכה להגיע לדרגות הגבוהות אליהן הגיע, הוא בזכות שקיים את המצוות בשמחה. מסיבות אלו חשוב וראוי להורים להשתדל מאוד בקיום המצוות בבית בשמחה תוך נתינת ביטוי מעשי לכך על מנת שהילדים יראו ויפנימו את דרך עשיית המצוות. לכן מן הנכון שהאב ילמד תורה כשהוא מפזם לעצמו, הדבר יפנים לילדים את התחושה שלימוד תורה משמח ומתוך כך הם יפנימו שכדאי ללמוד. גם הלימוד עם הילדים צריך להיות בשמחה, וכן כל דרך עשיית מצווה.
אנו יודעים כי שכר רב יקבל אדם כאשר הוא מקיים מצווה מתוך קשיים שהוא נתקל בהם. רבינו יונה (שער רביעי אות ט) מזכיר כי שכר המקיים את המצוות בשמחה גדול עד מאוד: "יגדל וישגה מאד שכר השמחה למצוות". לעומת זאת, התורה כותבת על עונשים חמורים עד מאוד ל"ע, על מי שאינו מקיים את המצוות מתוך שמחה (דברים כח מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב"
השמחה מרפאה
ערך השמחה כל כך גדול וחשוב ולו השפעה ממשית על חיי האדם, גם במובן הפיזי של הדברים. על הפסוק במשלי (יח יד) "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה" פירש הגר"א: כשהאיש תמיד בשמחה, הוא 'יכלכל מחלהו' - אף שתבוא עליו מחלה, חס ושלום, הוא יכלכל מחלהו ובשמחתו יבטלנה.
גם הרפואה כיום מכירה ביכולת השמחה והצחוק לרפא מחלות וניתן למצוא בבתי חולים "ליצנים רפואיים" שכל שאיפתם היא להעלות חיוך על פניהם של החולים, גם כדי להעניק הרגשה טובה ולשבור מעט את אפרוריות בית החולים, אבל גם, ובעיקר, על מנת לחזק את הגוף והנפש על ידי השמחה.
מאמר נפלא של הזוהר פרשת תצווה (קפד,ב) מלמד אותנו שלשמחה יש השפעה על שפע שיורד לאדם השמח מן השמים ולא פחות מכך על הפסדים שיחולו על אדם במקרה שהוא מצוי בעצבות וזה תרגום לשונו: "בוא וראה, העולם התחתון עומד לקבל תמיד, והוא נקרא אבן טוב, והעולם העליון לא נותן לו אלא כפי שהוא עומד. אם הוא נמצא בהארת פנים (בשמחה) מלמטה, כך מאירים לו מלמעלה, ואם הוא עומד בעצבות נותנים לו דין כנגדו, כמו שכתוב (תהילים ק), עבדו את ה' בשמחה. שמחת אדם ממשיכה עליו שמחה אחרת עליונה".
התועלת שבשמחה
השמחה פותחת את ערוצי ההבנה, ומקרבת בין המורה לתלמידו. ידוע המדרש המספר כי רבה פתח את שיעוריו ב'מיליתי דבדיחותא (שבת ל' ע"ב). כמו כן, רבא (עירובין כט.) ואביי (קידושין כ.) ציינו על ימים מסוימים שהיו בהם במצב של שמחה דבר שגרם להם לצלילות הדעת עד מאוד. בהסבר זה רואה הרלב"ג את אמרת חז"ל ש"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה".
מיהו השמח?
האדם השמח הוא האדם המאמין בלב שלם שכל הקורה סביבו הוא לטובתו והכול מאת ה' יתברך. כוחה של שמחה נובעת מתוך אמונה תמימה בכך שאנו בידיו של בורא עולם והוא מסובב כל הנסיבות. כשאדם חדור באמונה זו, גם כאשר יתגלעו קשיים בדרכי חייו, הוא יהיה ממוקד במציאת פתרונות לבעיות ולא יהיה שקוע בבעיות עצמן וזהו ההבדל העצום בין מי ששרוי בשמחה לבין מי שחלילה, לא.
כהורים וכמחנכים עלינו לדעת שאדם גדל להיות שמח כאשר הוא מאמין ביכולותיו, כאשר הוא בעל ערך עצמי וכאשר הוא מרגיש אהוב. לכן ההשפעה שיש לנו כדמויות מחנכות היא רבה וארוכת טווח. ילדים שגדלים בבית שמח מקרינים את שמחתם החוצה, דבר שיביא לביסוס ערכתם ובטחנם העצמי בחברה וחוזר חלילה. ככל שביטחונם העצמי גדל, הצלחותיהם גדולות. גם בבגרותו, בחיק משפחתו וסביבתו הקרובה, אדם אהוב ומוערך יהיה אדם שמח בדרך כלל.
הרמב"ם (פרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט) מלמדנו על מעלת השמחה בהקשר של חיי נישואין שכן בין ההלכות שהבעל חייב לקיים כלפי רעיתו כותב הרמב"ם: "ולא יהיה עצב, ולא רגזן". מובן אם כן, שכל האווירה בבית משתנה לטובה כאשר השמחה מצויה. השמחה מתחילה בין האדם לעצמו, כאשר עבודת ה' שלו נעשית בשמחה, התנהגות זו תביא לקשר שיש בו שמחה בין ההורים ומכאן יושפע שפע השמחה גם לילדים.
גם אנשי טיפול העוסקים במתן עצה והכוונה ליחידים ולבני זוג, כדאי שייצרו אוירה של שמחה. זאת מכיוון שכאשר אדם נמצא בהרגשת שמחה הוא מוכן לעשות דברים ולקבל על עצמו מטלות שלא היה מוכן אף לשמוע עליהן בשעה שהוא נמצא במצב רוח של עצבות. מובן שאין מדובר בקלות ראש או בתחושה חד צדדית של המטפל, אלא מתוך הבנה והארת הצדדים החיוביים ניתן ליצור אוירה של שמחה שתביא לשינוי הרצוי והמיוחל.