בדורות הקודמים, בהם תוחלת החיים הייתה נמוכה, גילאי החמישים נחשבים לגילאי זקנה. אך עם התפתחות הדורות והשנים, תוחלת החיים התארכה, והמחצית השנייה של החיים קיבלה משמעויות חדשות ורחבות בהרבה יותר מלהיות "רק" סבא וסבתא. על החלק הבוגר שבחיים, ועל השפעותיו על חיי הנישואין והמשפחה – במאמר הבא.

תוחלת החיים בעבר הייתה נמוכה מכפי שהיא כיום. בשנת 1950 ממוצע תוחלת החיים הגיע ל 66.7 שנים בלבד וגרמה לגילאי חמישים פלוס להיחשב כבר כמבוגרים. אך בשנות ה-90 של המאה הקודמת, עלה אורך החיים הממוצע בכ 14 עד 18 שנים. זאת מאחר ואוכלוסיותיהן של המדינות המפותחות בדרך כלל בריאות, ויותר אנשים נכנסים לגיל הזקנה במצב בריאותי טוב יותר מבעבר. ההתקדמות הזו באורך החיים נמשכת כל הזמן ותוחלת החיים נמצאת בעליה מתמדת. מעבר אמצע החיים מתחיל בגיל 40-45 וגיל המעבר נהדף אל שנות החמישים. המחצית השנייה של החיים, אם כן, כבר איננה מאיימת כל כך כפי שנתפסה בעבר.
תהליך זה מהווה מהפכה של ממש בהסתכלות האופטימית שלנו על החצי השני של החיים. "כיום יש חיים לא רק אחרי הנעורים אלא גם אחרי התרוקנות הקן.. אחרי פיטורים ופרישה מוקדמת לגמלאות... אחרי המנופאוזה (תופעות גיל המעבר)...יש חיים אחרים למצוא חלום עבורם, לתכנן אותם, ללמוד למענם, להשקיע בהם ולצפות", טוענת שיהי גייל, בספרה "מעברים חדשים".

במחקרים שנעשו, התברר שלגיל המבוגר יש חוקיות וקצב משלו ושלבים צפויים מראש. יש לכך השלכות גם על יחידת הזוג שעוברת שינויים ותמורות קבועים וצפויים, שעלולים להעמיד בסכנה את יציבותה. הבנת המעברים, התמורות והתהליכים שעוברים בני הזוג במהלך חייהם, הן כפרטים והן כיחידת משפחה, עשויה לעזור להם מאוד להתמודד בהצלחה עם השינויים והמעברים ולעיתים אף עם הסערות והמשברים ולהיערך היערכות נכונה לקראת האתגרים הצפויים להם בפתחה של כל תקופה.

הגיל המבוגר ביהדות:
במסכת אבות (ה', כ"א) מתארת המשנה את היכולות האינטלקטואליות והקוגניטיביות של גילאי הארבעים ומעלה: "בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה...".  
גיל הארבעים מאופיין בבינה: "כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר" (תפארת ישראל). יש לאדם  כישורים שכליים לנתח את הידיעות שצבר עד כה ולהסיק מהם מסקנות.
גיל חמישים מאופיין בעצה: הלויים בגיל זה הפסיקו לעבוד במקדש ושימשו כיועצים לאחיהם. הכישורים לתת עצה נובעים מהשכל והניסיון המצטבר, שמעניקים את היכולת לשקול את המובחר מבין שתי דרכים אפשריות (ברטנורא ומאירי). יכולתו המנטאלית והניסיון שצבר האדם בחייו, מקרינים בגיל זה על האחרים.
גיל ששים מאופיין בזקנה. השימוש במילה זקנה בא לבטא חכמה: "שכבר יודע להטעים חוכמתו בדברי טעם ושכל טוב ומתוקים לכל טועמם כאוכל ענבים בשלות ושותה יין ישן" (תפארת ישראל). בגיל זה האדם ממשיך להקרין ולהשפיע מחכמתו על הזולת, ואנשים שבאים אתו במגע מרגישים מתיקות.
מהמפרשים עולה, שבמשנה אין התייחסות לשינויים פיזיולוגיים בגיל המבוגר, למרות שהם קיימים, אלא להשתבחותם של הכוחות המנטאליים (שכליים) של האדם בגיל זה. רק בעשור הבא בגיל שבעים, מתחילה ההתייחסות לצד הפיזי: בן שבעים לשיבה- "שכתוב בדוד וימת בשיבה טובה, וימי חייו היו שבעים שנה" (ברטנורא).
ניתן להסביר, שלדעת חכמי המשנה, השינויים הפיזיים שמתחוללים בגילאי ארבעים פלוס לא אמורים להשפיע על תפקודו של האדם, כי יכולותיו המנטאליות שהתעצמו, מפצות על הירידה היחסית ביכולות הפיזיות ודווקא בגילאים האלה האדם מגיע להבשלה שכלית, שהולכת ומתעצמת.
אם נמשיך בקו הזה, נוכל להגיע למסקנה, שדווקא בגילאים הגבוהים של "מחצית החיים" ומעלה, גדל הפוטנציאל להשתבחותה של הזוגיות, כיון שהאדם בגילאים האלה חכם יותר ובשל יותר לקשרים פוריים ואפקטיביים עם הזולת.

תיאוריית ה"מעברים"
החיים, לאחר גמר ההתבגרות אינם מישור מתמשך אחד, אלא יש בהם שינויים שניתנים לחיזוי מראש. בדיוק כפי שיש עקרונות בסיסיים הקובעים את מהלך ההתפתחות בילדות ובהתבגרות, כך מתפתחים בני האדם לפי תקופות בחייהם ובכל תקופה ותקופה הם עסוקים במטלות מוגדרות. כל שלב בחיים נקרא "מעבר" והוא מלווה במשבר זהות.
היסוד לכל מהלך חייו של האדם הוא: "החיפוש אחר זהותו האישית". כבר בשנות החיים הראשונות, מתחיל תהליך החיפוש העצמי, שבו הפרט מחפש את האיזון בין הדחף להתמזג עם הזולת- "העצמיות המתמזגת", לבין הדחף להיות שונה מהאחרים ומיוחד- "העצמיות המחפשת".
האיזון בין שני הדחפים האלה הוא המפתח לחיים תקינים. אדם המצליח להביא את שני הכוחות האלה שיפעלו בתיאום מלא יהיה מסוגל להשיג גם אינדיבידואליות וגם הדדיות. "עצמיותו המתמזגת" תאפשר לו לבטא רכות, להזדהות עם הזולת ולפתח קשר קרוב וכנה עם בת/ן זוג. "עצמיותו המחפשת" תגן עליו מפני "היבלעות" וטשטוש הייחודיות שלו.
ה"סיבוב הראשון" של תהליך זה, מתרחש בגיל הצעיר, שבו רוכש המתבגר את "זהותו העצמית הראשונית", שניתן לכנותה: "זהות זמנית". אבל, יש מימד מלוטש יותר, שאפשר להגיע אליו רק לאחר שרוכשים ניסיון חיים ורק אז ניתן לרכוש את ה"זהות העצמית האמיתית". דבר זה עשוי להתחולל בתקופת "אמצע החיים", בה עובר האדם שלב נוסף של חיפוש עצמי. עם העלייה הגדולה בתוחלת החיים ואיכותם, השתנה גיל הזקנה ונוצרה תופעה של "זקנים צעירים", כאשר אין אנו נעשים "זקנים" אלא זמן קצר לפני המוות. אדם עם בריאות תקינה יכול לצפות לשלוש תקופות של התבגרות בחייו:
בגרות זמנית: גילאי 18 עד 30, בגרות ראשונה: גילאי 30 עד 45 ובגרות שנייה: גילאי 45 ומעלה.
מחצית החיים השנייה, שמוגדרת כ"בגרות שנייה" מתחלק לשני חלקים:
גיל 45 עד 65: אלו שנות הביניים שמהוות פסגת החיים. שלב זה אף קרוי גיל השליטה.
גיל 65 ומעלה: זהו גיל השלמות: אלו שנות הבגרות המאוחרת, שמאפשרות לקחת את כל הניסיון  והלקחים, שנרכשו במהלך החיים ולמזגם לתקופה של חן ונדיבות.
בבגרות הצעירה, המנגנון המרכזי שלנו הוא מנגנון ה"הישרדות". אנו שורדים על ידי חישוב הדרך הטובה ביותר לרַצות את בעלי הסמכות ולהוכיח את עצמנו. לעומת זאת, בבגרות השנייה, חשוב לנו יותר להיראות טוב בעיני עצמנו. אנו מתחילים לשלוט יותר על מה שמתרחש בחיינו ולפעול על פי מה שנראה לנו כמתאים לאופיינו. המעבר מ"תדמית" ל"מהות", גורם לנו לעבור מ"הישרדות" ל"שליטה".

משבר אמצע החיים (גיל 55-45):
זהו משבר שמולו ניצב האדם בהגיעו לתקופת אמצע החיים: מצד אחד הוא נמצא בשיאו, אך מצד שני הוא חש שהזמן דוחק. הנעורים כבר מאחוריו והכוחות הפיזיים מתחילים להיחלש. בתוך כל אדם ישנם חלקי אישיות, שלא באו לידי ביטוי. הללו מתעוררים כעת מתוך תחושה, שההזדמנות לפתחם הולכת ואוזלת.
האדם בגיל זה עובר משבר זהות, שבו צצה מחדש השאלה: "מי אני באמת? האם הדמות שלבשתי כדי להשביע רצון אחרים, או שמא חלקי האישיות הרדומים שהזנחתי"? 
אצל נשים המשבר עשוי להתחולל מוקדם יותר בהשפעת השינויים ההורמונאליים המבשרים את קץ הנעורים. תחושת הזמן האוזל מעוררת אצל האשה את השאיפות הישנות שהיו לה בימי נעוריה. היא מוצאות עצמה, מזה שני עשורים, מקדישה בעיקר ל"עצמיות המתמזגת" שכן כשנישאה בראשית שנות ה-20 שלה, הייתה לה מחויבות להיות בעיקר רעיה ואם, וניהלה את חייה על פי צרכיהם של אחרים: צרכי הבעל וצרכי הילדים. לא היה לה די זמן למימוש רצונותיה האישיים שלעיתים נדחקו הצידה בשל סדר עדיפויות ששם את הבית בראשו. כעת מתעוררות בה השאיפות הישנות הדוחפות אותה להקדיש לעצמה.

הזוגיות בגיל המעבר
חיי הנישואין מושפעים באופן ישיר ממשבר "מעבר אמצע החיים", שגורם לשינוי הצרכים של בני הזוג.
התמודדות מוצלחת של כל אחד מבני הזוג עם המעבר של עצמו, תשפיע לטובה על המערכת הזוגית, כי כאשר האינדיבידואליות שלנו אינה בסכנה, אנו יכולים להיות שלמים ומסורים יותר, ולהעניק מעצמנו לזולתנו.
האיזון המשתנה, מחייב את בני הזוג לבדוק מחדש את "הסכם הנישואין" שביניהם ולערוך שורה של התאמות. לדוגמה: הבעל חש שמעמדו התערער בכל המישורים. בעבודה הוא "תקוע" ולא מקודם מבחינה מקצועית. במישור הפיזי, כושרו הגופני נחלש. במישור הזוגי הוא חש שחיקה לאחר שנות נישואין ארוכות וזקוק  לחידוש ורענון חיי הנישואין, אך אשתו עסוקה בקידומה האישי במסגרת משבר הזהות שלה, והיא פחות פנויה אליו. היפוך הכיוונים שמתחולל אצל בני הזוג מאיים על שלימות הבית המתנהל כבר שנים רבות על פי הדפוסים הישנים.
גבר, אשר בהגיעו לשלב זה של חייו, גיבש זהות עצמית מחודשת (שליטה), פתוח לרענון יחסיו הזוגיים ומסוגל לזרום עם התמורות שהתחוללו אצל שניהם. הוא ישכיל לצמצם מעט מעצמו ולאפשר לאשתו את מרחבי ההתפתחות האישית, שהיא כה זקוקה לה. התנהלות כזו, תגרום לרענון  מערכת היחסים ביניהם ולהגברת שביעות הרצון ההדדית. 

שלב ההרמוניה ביחסי בני הזוג בגילאי החמישים ומעלה:
ההבדלים בין גברים לנשים בשלבי החיים השונים, ניתנים להדגמה באמצעות הצורה הגיאומטרית מעוין.
בעשור הראשון של החיים כמעט אין הבדל בין גברים לנשים. אך עם התבגרות המינים, נעשים הם שונים מאוד אלה מאלה. לשיא השנוי מגיעים בסוף שנות השלושים. אך בשנות החמישים מתחיל תהליך הפוך בו גברים ונשים מתחילים להתקרב זה אל זה ולקבל אפיונים רבים של המין הנגדי. ככל שהגיל עולה, חלוקת התפקידים משתנה: נשים נעשות עצמאיות ואסרטיביות יותר, הן ממוקדות ומתעניינות במשימות והישגים ופחות בטיפול באחרים. גברים נעשים רבי הבעה ומגיבים יותר רגשית ומתחילים להראות עניין יותר גדול בטיפול באחרים. ניתן לומר, שהגברים, בשלב הזה של חייהם, מאפשרים לקווי אופי נשיים רכים יותר לבוא לידי ביטוי באישיותם, ונשים חשות חופשיות לבטא באישיותן קווי אופי גבריים, תוקפניים יותר.
ההתקרבות הזאת בין המינים, כאשר היא מתבצעת באופן הדרגתי, וכאשר מדובר באיש ואשה עם מוטיבציה זוגית גבוהה, יוצרת הזדמנות להגיע לשלב של הרמוניה. זוגות המודעים למצב ובטוחים דיים כדי לאפשר למעוין הזוגי לפעול עבורם, יזכו לתגמול שיתבטא ביחסים הרמוניים עשירים. באופן כזה, שני המינים ייטו להתקרב אל שיווי משקל טוב יותר בין הדחף המחפש עצמיות, לבין הדחף למיזוג ולהתקשרות הדדית.

לסיכום:
הידיעה וההבנה של התהליך, שבו כל אחד מבני הזוג נמצא בכל אחד משלבי חייהם, יעזרו לבני הזוג לעבור בצורה מוצלחת את התמורות והמשברים שעלולים להגיע בעקבותיהם על ידי כך שכל אחד מהם יאפשר לשני להתמקם בזהות העצמית החדשה שלו, ושניהם ילמדו להפיק את המירב מהאיזון הזוגי החדש שנוצר.

ביבליוגרפיה:
1. בקר סוניה, לחיות הרבה לחיות טוב, שיח,ת"א, 1989, עמ' 18.
2. שיהי גייל, מעברים חדשים, זמורה ביתן מוציאים לאור, ת"א,1999
3. רבין קלייר, טובים השניים, מודן הוצאה לאור, ת"א, 1991