מאת:ד"ר עוז מרטין

בקרב זוגות רבים קיימת נטייה אינסטינקטיבית, מעין אוטומטית להשתמש בשפה מאשימה במצבים מעוררי בעיה או קונפליקט. זאת במקום להתעשת ולעבור לדבור לא- מאשים. מדוע זה כך?
נראה כי הנטייה לחשיבה ודבור- מאשים הינה טבעית ומוטבעת בתוכנת החשיבה שלנו הטבעה זו באה לביטוי, בין היתר, בשימוש הנרחב בשפת ה"אתה" לעומת השימוש המצומצם בשפת ה"אני".
הראשונה, שפת ה"אתה" ,מופעלת בעיקר כאשר פונים אל האחר/ת באופן מאשים, תלונתו ומתקיף.
משמעותה בהקשר זה היא: "את/ה אשם/ה במה שקרה"!
ההמשך "ההגיוני" לגישה זו קובע ש"אלמלא התנהגת כפי שהתנהגת, אני לא הייתי מרגישה כפי שאני מרגישה" (כועסת, מתוסכלת, עצובה) שפת ה"אני" לעומת זאת, איננה מאשימה והתקפות.
הא נועדה, בראש ובראשונה לדווח לבן הזוג על הרגשה, מחשבה או חוויה שהתנסינו בה.
המשתמש בשפת "האני" לוקח אחריות על רגשותיו, מחשבותיו והתנהגותו.
עד כמה נפוץ השימוש בשפת "האני", השקולה והאחראית, בקרב זוגות נשואים? הפסיכולוג האמריקאי, הד"ר ברנד אפלבויים התעניין בשאלה זו, ופנה ל-300 מטפלי נישואין ומשפחה על מנת שאלה יעריכו, על פי ניסיונם הקליני, באיזה אחוז מהזמן משתמשים זוגות נשואים בשפת "האני" הלא-מאשימה.
התשובה שקיבל, מבלי שהופתע ממנה, שרק בעשרה אחוזים מהזמן עושים זוגות נשואים שימוש בשפה רכה ואחראית זו.

מסקנתו של הד"ר אפלבויים היא כי "טבעי" יותר לטפל בבעיות ובמצבי קונפליקט בדרך מאשימה ומתנצחת, הגם ואין היא יעילה, ויש לשנותה.
ההיגיון לכאורה המסתתר מאחורי השימוש בדיבור-מאשים תופס את המתרחש במושגים קוטביים של טוב-רע, צודק-לא צודק, אשם-לא אשם. "היגיון" מסוג זה חונק סקרנות ונכונות לבדוק חשיבה אחרת, פתוחה וספונטאנית יותר, או מציאות השונה מזו המוטבעת בתוכנת החשיבה שלנו. נמחיש בעזרת דוגמא קלאסית המוכרת לכל יועץ נישואין: כשהבעל פונה לאשתו במהלך טיפול וקיבל "את מי לדעתך צריך להאשים במה שקורה לנו"?, הוא מאמין כי שאלתו ראויה והגיונית.
הוא גם יודע בברור כי אין להאשים אותו במצב, אלא את אשתו. הרי הוא חפץ, יותר מכל דבר אחר, בחיי נישואין מאושרים ויציבים. הנטייה "הטבעית" להאשים את בת-הזוג איננה מאפשרת לבחון חשיבה שונה, מועילה יותר. הקיבעון החשיבתי המאשים חוסם את האפשרות לפתרון הבעיות והקונפליקטים באופן יעיל ומספק. דוגמא שלישית לנטייה הטבעית להאשים היא הטלת- אשמה נגדית. כשאישה  מתלוננת לבעלה: "אתה אף פעם לא מקשיב" הוא מגיב אינסטינקטיבית, "מהמותן": "גם את אף פעם לא מקשיבה לי". זאת במקום שיתן תוקף לרגשותיה וינסה להבין מה עובר עליה מבחינה רגשית.

אם שיחה זו היתה נערכת על בסיס חשיבה הגיונית, תגובת האישה להאשמה הנגדית של בעלה הייתה: "בסידר, נדבר עליך בפעם אחרת. כעת בוא ונתרכז על הנושא שאני העליתי", יקירי, "אתה אף פעם לא מקשיב לי".
הטלת-אשמה חוזרת מוטבעת כה עמוק במערכת החשיבה והתגובות עד כי קשה להבין ולקבל את חוסר התועלתיות שבהפעלתה.
יתירה מזאת, כאשר הבעל מגיב בהאשמה-נגדית ("גם את לא מקשיבה לי") מוחו אומר לו שהוא מגיב ופועל בהיגיון צרוף שלא ניתן לערעור.
זהו אותו הגיון המאפיין הליכים בבית משפט לפיו, אין לך (לאישה) זכות להאשים את בעלך בשעה שאת עצמך אשמה באותו עניין. מהר מאד עובר הויכוח לפסים אחרים לגמרי: למי מהשניים "זכאות" גדולה יותר להאשים ולהתלונן, לבעל או לאישה? או, מי מהשניים התחיל בכך ראשון? מי מהשניים יותר "לא מקשיב", הבעל לאשתו, או ההיפך, האישה לבעלה. זוהי חשיבה התוקעת את הזוג במעגל סגור ואין סופי של תסכול ומצוקה.

קיימת דרך נוספת לבחון את הסבך אל תוכו נקלעו בני הזוג הנ"ל כאשר הבעל פעל בשיטה של האשמה תחת-האשמה. נחזור על הטקסט במלואו. האישה אומרת:"אתה אף פעם לא מקשיב לי" והבעל מחזיר האשמות ומטיח: "גם את אף פעם לא מקשיבה לי". בנקודה זו יכולה הייתה האישה לענות בצורה בונה אם הייתה אומרת: "בסדר, אני דווקא מרוצה מכך שיש לך התנסות דומה לשלי. זה מאפשר לך להבין אותי טוב יותר, שהרי בדומה לי אתה יודע איך חוסר ההקשבה משפיע עלי מבחינה רגשית".
באופן זה הופכת התלונה המקורית "אתה לא מקשיב לי" והתלונה החוזרת של הבעל  "גם את לא מקשיבה לי" למנוף המוביל להבנה ואמפטיה הדדית ולאתגר לשינוי חיובי.