בין אדם לחברו ובין איש לאשתו
הרבה מן המצוות הנוהגות בזמן הזה, כשאין לנו בית המקדש, מלך, נביא וכהן, הן המצוות שבין אדם לחברו. כמה מהם כמעט ואין מופיעות בשו"ע והרי הם מפוזרות בש"ס ובפוסקים, וענפיהם רבים ודקים עד מאד ויש טורח גדול לדעת, להבין ולקיים אותם. מצוות אלה נהיו במידת מה לאבנים שאין להם הופכין, ולצערינו ישנם אנשים רבים החושבים שמצוות אלו הם בגדר לפנים משורת הדין, או על פי דרך המוסר והחסידות בלבד. והאמת היא שאין הם אלא מצוות ממש ואף להם ישנם דינים והלכות, חיובים ואיסורים, כמו כל מצוה אחרת שנאמרה לישראל, ואמנם נכון הוא הדבר שיש בהם גם חומרות והידורים על פי החסידות והמוסר.
והנה יש להבין כי כל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות שהם כמו לבוש למצוות, וכללי התורה וכל החטאים מושרשים בהם. ועל ידי קיום המצוות האדם זוכה להפוך מדותיו לטובות וזה עיקר חובת האדם בעולמו, שכן כל הטובות והרעות בעוה"ז הכל על פי רוב לפי המידות שהם הלבוש לנפש השכלית. כשם שעיקר האילן הוא הפרי, כן לא המדרש עיקר אלא המעשה, והרי שעיקר קיומינו בעולם הוא כדי לתקן מידותינו, וזה נעשה על ידי קיום המצוות.
במצוות שבין אדם לחבירו אפילו קטני הדעת ושפלי המעש מבינים היטב את התועלת לתיקון המדות. אחרי עשיית מעשה למאות ולאלפים, אף על פי שבפעמים הראשונות, המעשה דורש הרבה תיכנון, הבנה ומחשבה, הרי בסוף הוא נעשה כטבע שני. משל למה הדבר דומה לאומן שהוא מומחה גדול זריז ומהיר, שיוכל לפעול כלאחר יד בצורה מהירה ומצויינת לתועלת מלאכתו אפילו כאשר הוא עסוק בענין אחר, בלי לחשוב כלל על המעשה אשר הוא עושה, ולהבדיל כן הדבר במצוות אנשים מלומדה.
במצוות שבין אדם לחבירו גלוי לעין כל שכאשר נקיים אותן בכל הלכותיהן ודיניהן, זה ישפיע על כל מהותינו ויהפוך אותנו לבעלי מדות טובות ועל ידי זה נתקן את כל אישיותינו בעוה"ז ונשמותינו בעוה"ז ובעוה"ב ונזכה לעתיד לבא להתקרב אל טובו יתברך ולהתענג על רוב שכרו לנצח נצחים.
מצוות "ואהבת לרעך כמוך" משתלבת עם מצוות "והלכת בדרכיו", שעל ידי עשיית מעשי החסד עם אחינו בני ישראל נוכל "ללכת בדרכיו", להדמות להקב"ה "ולדבקה בו". אמנם גם אצל העכו"ם יש אחדות מסוימת במשפחה, בעיר ובמדינה, אולם בכל חסד שהם עושים יש להם נגיעות ופניות, לגרמייהו הוא דעבדי דהיינו שהם עושים לצורכי עצמם (גמרא שבת ל"ג:), ועוד אמרו חסד לאומים חטאת שאין העכו"ם עושה צדקה אלא כדי שתמשך מלכותו או להתגאות או ע"מ שיחיה בנו (גמרא ב"ב ד:) ולרוב החסד שהם עושים אינו אלא חנופה בעלמא, מה שאין כן בכלל ישראל שהם מלאי קדושה והתדבקות לבורא עולם.
מי שילמד ויקיים את כל המצוות שבין אדם לחבירו, יאכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב ויהיו ימי חייו בשלום ובשלוה במנוחה ובשמחה, לא בכעס ולא בקנאה. לאדם זה תהיה משמעת עצמית מוחלטת על ידי שישלוט שכלו על הרגשותיו ולא יהיו לו ספיקות ונקיפות מצפון. למשל מי שמקיים מצוות לא תשנא את אחיך בלבבך, ידע בדיוק איזו שנאה מותרת ואיזו אסורה ולא יסתפק באיזה דרך צריכים לגשת לכל אדם בכל מצב. או לדוגמא מי שמקיים מצוות לא תקום ולא תטור, ידע איך ומתי מותר להתרחק ומאיזה אדם, ומאידך ידע את החיוב להמשיך לגמול חסדים בסבר פנים יפות אפילו עם מי שהציק לו וציערו רבות. על ידי זה הוא לא רק יבלום פיו, אלא יתאפק לגמרי מלהרגיש הרגשות בלתי נעימות כלפי חבירו. כך גורמת המצווה שלא רק מרבים שלום בעולם על ידי קיומה, אלא הרי הוא גבור הכובש את יצרו ויביאהו זה להיות מושל ברוחו. וכן במצוות בצדק תשפוט עמיתך, שיסודו הוא לא רק שיהיה שלום בינינו בהסתלק החשדות, וכל שכן החושדים בכשרים אשר ממררים את חיי עצמם במבט שלילי על חבריהם, אלא ברור גם שקיום מצוה זו יהפך כל יחיד להיות אדם השולט על הרהורי לבו.
למותר לציין גודל ענין השלום, שהרי שֵם השם נמחק (בסוטה) לעשות שלום בין איש לאשתו. וגדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (רמב"ם פ"ד חנוכה הי"ד). ופשוט שכל הבריאה כולה תלויה בשלום, בין בעוה"ז ובעניני טבע, ובין בעולמות העליונים הרוחניים ובעיקר בין המין האנושי שהם תכלית הבריאה, ובמיוחד העם היהודי שהרי כולנו נשמה אחת שהיא מורכבת מששים רבוא חלקים. אלא שבעוה"ז שוכחים את האמת מפני שנראים אנו כגופים מחולקים ויצר לב האדם רע מנעוריו לחשוב כל אחד רק לטובת עצמו. והרי מטרת המצוות שבין אדם לחבירו הם לעשות אותנו כאיש אחד בלב אחד כמו שזכינו להיות בזמן קבלת התורה. וכתוב בספרים הקדושים שהוא אחד ושמו אחד ולכן השראת שכינתו תהיה במקום האחדות, ולכן מובן מדוע חורבן בית המקדש וסילוק השכינה מבינינו היתה דוקא בעקבות שנאת חנם.
בזמנינו לא נשארו לנו מהתרי"ג מצוות כי אם פחות משלש מאות מצוות, והרבה מהם אינם נוגעים אלא ליחידים כגון כהנים או שעשייתם היא פעמים בודדות בכל שנותינו עלי אדמות כגון מילה ופדיון הבן. ישנם מצוות התלויות בארץ שאינם נוהגות בחוץ לארץ וישנם מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות מהם. למרות זאת חלק גדול מהמצוות שבין אדם לחבירו שייכים לאנשים נשים וטף (מדין חינוך), בארץ ובחו"ל, בכל עת ובכל זמן. ולא עוד אלא שבכל הגזירות והשמדות אשר עברו עלינו לאורך גלותנו, מעולם לא ביטלו אותנו ממצוות אלו. אפילו רחוקי בני עמנו נחשבו כחסידי האומות, מפני שמצוות אלו נתקיימו אצלם כמצוות שכליות והם חקוקים בלבותם וגנוזים עמוק בנפש כל יהודי מדור דור. אלא שלאורך הגלות ותלאותיו, נתערבו בגוים ולמדו ממעשיהם אשר כל אחד מהם משתדל ושואף כל כולו לטובת עצמו וגאותו, ולא ימלט שבמדת מה חדרו השקפותיהם לכרם ישראל ובפרט אצל פריצי בני עמנו אשר דורסים בשאט נפש כל דבר יקר, ולפיכך הדברים טעונים חיזוק. ונכון מאד שכל אדם ילמד הלכות מצות אלו ויהיה בקיא בהם ועל ידי זה יהיה ביכולתו לקיימן בכל צעד ושעל בכל מצב שיהיה.
ועוד נראה כי לעשות פעולות טובות מתוך רצון לעזור לזולת אינו מספיק אלא צריכים לעשות אותם מפני שכך צוה לנו הקב"ה ולכוון לעשותם לשם המצוה. ולפי כך ראינו מה גודל חובתינו בעולם לדעת היטב את כל המצוות המצויות האלו, ולהבין היטב האיך להתאימם לכל המצבים והאופנים השכיחים בחיי היום יום שלנו.
ב"ה אנשים רבים לומדים את ההלכות של מצות בין אדם לחברו מתוך ספר "קיצור משפטי השלום" לפי הסדר היומי או של שבתות ומועדים. ובע"ה נכנס הלימוד לסדרי לימוד של מוסדות חינוך רבים, הן של בנים הן של בנות, קרובים ורחוקים ולכל הגילאים, בהשפעה עצומה לטובה ברוחניות ובגשמיות לכלל ולפרט בכל שכבות ההמון בכל תפוצות בית ישראל.
יש להזכיר נקודה יקרה שמצוות שבין אדם לחברו אינם מעשים גשמיים בלבד אלא צריכים להעשות מתוך הרגשות לבביות כלפי הזולת, צרכיו ורצונותיו בגדר אשרי משכיל אל דל. וכדי להביע נקודה זו נביא לדוגמא; האם נזמין יהודי מסכן לליל הסדר רק כדי לקיים כל דכפין, או שנחפש אביון מהודר לקיים בו מתנות לאביונים? ושמא נפתח "גמ"ח משנה הבריות" ונעמיד ננס או עיוור אחד על הבימה של כל מקום ציבורי פעם בחודש כדי לזכות את הציבור בברכה זו? האם נעשה חבירו בידו ככלי בעלמא לקיום מצווה? - בודאי לא! אין היהודי השני בידיים שלנו כחפצא של מצוה בעלמא. ומנין לנו זאת, שמא באמת כן הוא? ושמא מצות ואהבת לרעך כמוך או והלכת בדרכיו ומה שאמרו חז"ל בלשון מה הוא רחום אף אתה רחום וכו' אינו אלא במעשים ולא בלב, אינו כן כמו שמצינו במקורות רבים מאד ונביא דוגמא אחת: כתב רבנו יונה (בשערי תשובה ג לה-לו) שאף המקיים כל מצות הצדקה אלא שמתוך צרות העין עדיין יעבור על ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים טו י) ואם גם יתן בעין טובה אלא שלא ירחם על הנצרך עדיין יעבור על לא תאמץ את לבבך (דברים טו ז). וזה בגלל שמצוות בין אדם לחברו צריכים להיעשות גם מתוך התעוררות הרגשות הלב.
על פי חז"ל בעל ואשתו נחשבים כשני חצאים של נשמה אחת, וכבר ארבעים יום לפני יצירתם בת קול יוצאת ומכרזת "בת פלוני לפלוני". אין ספק שבית הספר הטוב ביותר ללימוד והתרגלות לקיום מצות אלו הוא בתוך הבית. ופשוט שבנוגע לחיובי מצות בין אדם לחבירו אשתו של אדם לא נגרעת מכל יהודי אחר, ואדרבה עליה אמרו שיהיה "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". משימה זו לא תמיד קלה במתחי ולחצי חיי היום יום, אולם זוהי חובתנו בעולמינו ואי אפשר להתחמק ממה שנגזר עלינו מראש השנה ועד ראש השנה, אלא אדם לעמל יולד. העובד על עצמו כראוי אין ספק שישפר את כל אישיותו ויזכה למה שכתוב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אהבה היא בגימטרייה שלוש עשרה. בני זוג שישתמשו בשלוש עשרה מדות של חסד ורחמים, כדי לקיים מצות והלכת בדרכיו להדמות להקב"ה, יזכו להיות "אחד" שגם הוא בגימטריה שלוש עשרה. וה' אחד ושמו אחד והוא ישרה שכינתו במקום האחדות, ובבית ההוא יראו כל הברכות והצלחות ברוחניות וגשמיות ודורות ישרים ומבורכים מלאים נחת של קדושה.
הרב סילבר חיבר את הספרים: בנין בית נאמן על הלכות נדה, שערי משפט [שני כרכים] על חושן משפט - פרקטיקה בדיני ממונות, משפטי השלום על הלכות מצות שבין אדם לחברו, קיצור משפטי השלום כנ"ל להמון עם נשים וקטנים ויסודות הבית וקדושתו על הלכות אישות וקדושה.