בני האדם הם יצורים שוחרי יציבות. ביציבות יש שלווה, רגיעה וביטחון. אך בקצה השני של הרצף מצויים שעמום, עמידה במקום ועצירה. למעשה חיינו משתנים ללא הרף מרגע היווצרתנו ועד לרגע בו אנו מסתלקים מן העולם. בתוך סתירה זו אנו מתנהלים ללא הרף: מבקשים לעצמנו שלווה בעולם נטול שלווה, יציבות במקום בו יציבות אינה אפשרית וחירות במקום בו אנו כלואים בתוך גוף אנושי מתכלה ומוגבל.
"ריקוד" הקצוות מניע אותנו מן הקצה לקצה, תוך שאנו תרים אחר איזון ושיווי משקל בתוך הפרדוקסים ששולטים בחיינו, גמישות פנימית וחיצונית שתאפשר לנו להתמודד עם מה שניתן לשנות, לקבל את שלא ניתן לשנות, ולדעת להבדיל בין השניים.
אנשים וזוגות מגיעים לטיפול, בדרך כלל, במצבים המחייבים שינוי, כשהם במצב שאנו מכנים אותו – "עם הגב אל הקיר" – כאשר כלו כל הקיצין וולא ניתן עוד להמשיך במציאות הקיימת. הניסיון הטיפולי מעיד כי זהו המצב היחיד בו אנשים מסוגלים ומוכנים לעשות שינויים בחייהם, ולא דקה אחת קודם. רובנו מעדיפים להתמיד במוכר והידוע ולא לשנות, ולא פעם ניתן למצוא אנשים המעדיפים לפרק משפחה ואפילו לסכן את חייהם ובלבד שלא יידרשו להכניס שינוי, ולו הפעוט ביותר.
יפה ואפרים (שמות בדויים) הגיעו לטיפול כשהם מותשים וקרובים מאי פעם לפירוק המשפחה. אפרים הוא איש נעים הליכות ושוחר שלום. יפה חזקה, עוצמתית ורגשנית. בצעירותם היו אלה התכונות שהובילו אותם להינשא, אבל עתה, לאחר חמש עשרה שנים הם מוצאים את עצמם כבולים במערכת מורגלת בקשיים ואי הסכמות הגובלים באלימות מילולית. העוצמה של יפה הפכה ברבות השנים לשתלטנות שאין לה שיעור ואילו הנינוחות של אפרים הפכה לוותרנות קיצונית, עד שבעיני אשתו ולעיתים גם בעיני עצמו, הוא נתפס כחסר עמוד שדרה. ככל שיפה הפכה שתלטנית יותר, אפרים ויתר עוד ועוד, עד שבסופו של דבר השתתק לחלוטין והתכנס בתוך עצמו. מעולם לא עלה בדעתו של אפרים להביע מורת רוח מהתפרצויות הזעם של יפה, מאחר שהדבר נתפס בעיניו כאלימות, ולזה אינו מוכן. מצידה יפה מעולם לא שאלה לדעתו של אפרים בניחותא, ושתיקתו מוציאה אותה מדעתה. מן ריקוד קצוות שכזה.
אפרים גדל על ערכים של נועם ושלוות נפש, הוריו מעולם לא הרימו קול והחיים בבית נעו על מי מנוחות. לעומתו, יפה גדלה במשפחה בה האם נכנעה לאב שתלטן, שתקה כל חייה וספגה עלבונות, ויפה שהייתה עדה לכך החליטה שלא תשתוק לעולם. האימה שמא מישהו ישלוט בה ויקבע את התנהגותה הביאה את יפה לדפוסים קשים אלו.
יפה ואפרים הגיעו לטיפול כמוצא אחרון. בפגישות הראשונות התחפרו בעמדתיהם. "מדוע אינך מביע את דעתך?", שאלתי את אפרים. "עדיף לי", אמר "לפרד את הבית מאשר לנהוג באלימות. הערכים עליהם גדלתי אינם מאפשרים לי לנהוג באלימות". "האם לבטא את עצמך נתפס אצלך כאלימות?" שאלתי, "כן", השיב אפרים, "אני מכיר רק את שפת הנועם. אינני מכיר ואף אינני רוצה להכיר שפה אחרת".
בפגישה האישית התריסה יפה: "את יודעת כמה שתקתי כל חיי? את יודעת איך אמי שתקה? ומה יצא לה מזה? אני לא מוכנה שישלטו בי בשום פנים ואופן. עדיף לי לפרק את המשפחה ולא לשתוק. מפריעה לי התנהגותו של אפריים בחוסר האכפתיות והתגובתיות שלו ובחוסר עמוד השדרה שלו". יפה לא ראתה כלל כיצד התפרצויות הזעם שלה רק מעמיקות את ההתנהגות של בעלה שמתחפר בשתיקתו ככל שצעקותיה מתעצמות ומחרישות את אוזניו, ועד כמה מרוב הפחד מלהיות נשלטת, הפכה היא בעצמה לרודן השולט בבית.
אחד הסימנים המובהקים שמקדימים שינוי הוא ההתנגדות הנמרצת לשינוי כי פירושו של דבר שמן העבר השני פועלים כוחות גדולים שמטרתם להרוס את הקיים ולבנות חדש. לא ניתן לבנות חדש ללא הרס הקיים כפי שנאמר וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן; וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ (ויקרא כו י). בתהליך הטיפולי היה צורך להזיז את בני הזוג מהמקום אליו נקלעו. מאחר שיפה פחדה לאבד שליטה, נכון היה להתחיל באפרים, שבמהלך המפגשים למד לבטא את עצמו ולהביע את רגשותיו, מחשבותיו ורצונותיו. ככל שאפרים ביטא את עצמו, יפה נרגעה, צעקותיה פחתו והיא החלה לראות בו שוב את האדם הנעים הליכות לו נישאה.
התהליך ארך חודשים ארוכים. תחילה חלחלה ההבנה בפני מה הם עומדים וכיצד כל אחד דואג במעשיו, בפחדיו ובהרגליו להעמיק את הקרע. אולם אין די בהבנה. בתהליך הטיפולי היה עלינו לזהות גם האם קיים רצון להמשיך ולקיים את הקשר, גם אם בשביב של תקווה בלבד שיש להפיח בה חיים. בני הזוג קיבלו הבהרה אודות המחיר שהם עתידים לשלם במקרה של פירוק המשפחה והמשמעות הרוחנית העמוקה של התמודדות עם פחדים מן העבר, הרגלים ואזורי נוחות וכן שהמשבר אליו נקלעו אינו אלא הזדמנות מופלאה לקחת את חייהם האישיים והזוגיים לשלב הבא. היה עליהם להבין שתהליך זה ישרת לא רק אותם אלא גם את ילדיהם ונכדיהם ואת הדורות שיבואו, כי כל תיקון שאנו עושים משרת את המשפחה, הקהילה ואת העולם כולו.
ישנם תהליכים בחיים שניתן לעוברם רק בתוך זוגיות. על ידי ההתבוננות במראה שאוחזים מולנו בן או בת זוגנו, אנו יכולים לראות את עצמנו כפי שאנו, על שלל תכונותינו, ואם קיים רצון טוב ניתן, הגם שבעבודה קשה, לעבור תהליך עמוק שתחילתו כאב וסופו הקלה וקרבה. אין כמו שינוי הרגלים לרענן את בסיס חיינו. יציאה מאזור הנוחות שלנו כמוה כיציאת מצריים אך מה רב האושר כשאנו מגיעים לארץ המובטחת, אל המנוחה ואל הנחלה.