השמות בסיפור הינם בדויים

כשעדנה התחתנה עם שמעון היא הייתה בעננים. הוא היה בוגר ממנה בכמה שנים התעתד ללמוד טכנאות חשמל ונראה כאחד שיכול להגשים את הצפיות שלה לחיים טובים ומאושרים. עדנה, היתה בחורה צעירה ונמרצת שעבדה כפקידה במקום טוב ורצתה כבר לעזוב את בית הוריה ולהתחיל חיים משלה.
לאחר החתונה הסתבר לעדנה כי שמעון הוא פדנט. חשובה היתה לו מאד רמת הניקיון בבית ולאחר העבודה עסק רבות בסידור הבית ובארגונו. עדנה רצתה לראותו לומד ומתפתח אך הוא העדיף לבלות את זמנו הפנוי בבית. מה שלא מצא חן בעיניה ונראה לה כרכרוכי ונשי. מבחינתה, הוא קפא על שמריו ושעמם אותה, היא הרגישה מאוכזבת מהקשר ומשמעון, ולא ידעה כיצד לקבלו, להעריכו ולכבדו על מה שכן יש בו, שהרי הצפיות שהיו לה מגבר שונות היו ממה שנתגלה לעיניה, והיא התכחשה לרגשותיה תוך שהיא משקיעה בלימודים בקורסים שונים, מעין בריחה מהתמודדות עם מה שלפניה. עם השנים התקדמה בעבודה מדרגה לדרגה עד שהפכה למנהלת מחלקה בטוחה בעצמה בעלת משכורת נאה. כשהוצעה לה משרה טובה יותר בשלחה מרוחקת של המפעל, הוחלט על מעבר המשפחה לעיר אחרת. עדה התוססת צהלה ושמחה ושמעון שנתלש ממקומו התכנס יותר ויותר לתוך עצמו.

שמעון שהרגיש שהקריב רבות למען המשפחה בשל המעבר, ולא זכה להערכה על כך, ביקש ממנה בערבים את תשומת ליבה, אך היא העדיפה לישון מוקדם כדי להגיע רעננה לעבודה.
בשלב הבא איבד שמעון את עבודתו בעקבות המצב הכלכלי ונכנס לדיכאון, כשהגיעו לייעוץ על רקע התנהגות בלתי הולמת של ביתם בת העשרה, ולאחר שהבהרתי לה שהנושא הראשון שעלינו לטפל בו הוא היחסים בינה לבין בעלה והדיכאון שהוא נתון בו. הסבירה עדנה שהיא טיפוס נמרץ ופעלתני ואין לה סבלנות לעובדה שהוא לא יוזמתי ולחשיבות שהוא נותן לניקיון הבית ולמה שהיא כנתה "הפרימיטיביות שלו"....
"אני לא חושבת שאוכל לשנות משהו ביחס אליו, אמרה, אנחנו כבר רחוקים יותר מדי, עולמות שלמים מפרידים בינינו".
נראה היה כי הקשר ביניהם הגיע לנקודת משבר בשל חוסר ההתמודדות וההשלמה שלהם עם אחד האתגרים העומדים בתחילת הנישואין והוא הירידה מהציפיות הבלתי מתממשות לכוון המצב המצוי, מה שנקרא השלמה עם המציאות.
אם נתבונן בחינוך הילדים (שגם זו סוגיה ששייכת למשפחה) נראה שהתינוק הקטן, בחיר הבריאה האלוקית נולד חסר ישע ודעת ונזדקק לטיפול.  הוא חמוד ומתוק ואנו אוהבים אותו אהבת חינם. אבל מהר מאד כשמתגלה "העייר פרא" שבתינוק והוא אינו כה נוח וחמוד כפי שהיה אנו חייבים לעבור לסוג עבודה אחר של אהבה שהיא "עבודת האהבה". אימא שלא תתייאש במקום זה ולא תפסול את הילד. אלא תמשיך להשקיע בו את אהבתה תזכה לכבוש שוב את מקום "אהבת החינם". זה חלק מעבודת החינוך של הילד שנועד לגלות את הפוטנציאל האלוקי המיוחד, החבוי בילד.

אחד האתגרים העומדים בפני בני הזוג, לאחר החתונה, הוא לרדת מ"העננים" הרומנטיים אל המציאות שבה הם רואים את בני זוגם כפי שהוא והידיעה שמעתה אנו חיים עם האדם הזה שאליו נישאנו ועימו אנו בונים את ביתנו. כשאנו מוצאים את עצמנו מאוכזבים מבן זוגנו בגלל התכונות השליליות שגילינו אצלו, אז צריכה להתחיל עבודת האהבה שנועדה לגלות את הפוטנציאל האלוקי החבוי בתוך הקשר.
הנישואין מעצם טבעם נושאים עימם ציפיות רבות מצד שני בני הזוג. אך כשנגמרת "החגיגה" וההתלהבות, ומתחדדים הניגודים ביניהם והציפיות שהקשר היה אמור לענות עליו לא מתממשות, בני הזוג עם האכזבה הבלתי נמנעת. אכזבה זו היא תחילת בניית הקשר האהבה האמיתי ביניהם.

שמעתי מפי אחד הרבנים שלא ייתכן שלא יתגלו אצל שני בני הזוג אחרי החתונה קווים שליליים... אפילו אישה שהתחתנה עם בן תורה ולמדן אמיתי- עלפי רוב לא נחסכה ממנה האכזבה. ובשמו של אדם גדול אחר אמר הרב כי "לפני החתונה היה נראה לשניהם כי השני הוא מלאך ממש ואחרי החתונה מגלים פתאום כי השני הוא רק-אדם... והאכזבה היא הדדית.

אכזבה זו היא המבחן הרציני הראשון לאהבה שבין בני הזוג ותפקידו ללמד אותם להשלים עם מה שיש ולגלות איכות אמיתית פנימית כפי שיש אצל כל אחד באשר הוא. בבחינת "על כל פשעים תכסה אהבה".
אנחנו בני אדם וסימן בגרות הוא לאדם שהוא מקבל את רעו כפי שהוא עם מעלותיו ומגרעותיו. ויודע להתנהג איתו בסבלנות ובפקחות ועוזר לו להתגבר על חולשותיו במשך הזמן- כך בונים בית.
מהי אותה קבלת הזולת עליה אנו מדברים, שהיא סימן לבגרות וכיצד אנו מגיעים אליה?.
אנו בני אדם לא מושלמים ואף בעלי חסרונות. אדם שרואה את עצמו ורעיו כך. הוא אדם שעבר תהליך של התבגרות. כילדים קטנים אנו מסתכלים על הורינו ומעמדה של ילד חסר ישע אנו רואים את המבוגרים כעוצמתיים וכל יכולים, הרי הם גדולים כל כך.

כשאנו גדלים אנו מבינים שגם הבוגרים עדיין נמצאים בתהליך של גדילה ושל השלמה ואנו מבינים שגם הבוגרים עדיין נמצאים בתהליך של גדילה ושל השלמה ואנו מבינים כי גם להם יש את חסרונותיהם. זו ראיה על התבגרות האדם שמכיר את העולם כבלתי מושלם ואת כליו האישיים המוגבלים בתוך הבריאה.
ראשיתה של קבלת הזולת היא בקבלתנו את עצמנו, את אנושיותנו ואת חסרונותינו, לא על מנת לומר – זה מה יש ואין מה לדרוש ממני, אלא על מנת שנכיר את עצמנו ואיננו מקבלים את עצמנו על חסרונותינו אנו חיים בשקר עצמי ורואים את עצמנו כמושלמים ואין לנו על ידיעה על מה לעבוד ומה לתקן. ואז כשאנו נראים לעצמנו כה מושלמים אין ספק שמגרעותיו של בן זוגינו הם לצנינים בעיננו ואיננו יכולים לקבלן או לתת להן איזו שהיא הצדקה (לגיטימציה).
הדבר השני העומד בדרכה של הקבלה זו הציפייה. הציפייה יוצרת תמונה של איך הדברים צריכים להיראות בצורה המושלמת כפי שאנו מייחלים להם. וכשמשווים בין התמונה המצויה לפנינו לבין התמונה האידיאלית אותה ציירנו לעצמנו על בן זוגנו ועל היחסים שקיווינו לבנות איתו נוצר סכין ביקורת. מה שלא מתאים לתמונה המצופה נקצץ ע"י סכין הביקורת, גם אם הדברים לא נאמרים, ומה שחסר בתמונה קוצץ את ליבנו באותה סכין.

אם אנו רוצים לקבל את זולתנו עלינו להתאים את ציפיותינו למציאות, עלינו לקבל את העובדה שנישואין אלו הם רצון ה' ואנו בחרנו בבן זוגנו כמכלול, מתוך ראיה של אמונה שזו המציאות ועלינו לקבלה כמות שהיא משום שהיא הטובה ביותר עבורנו, בדיוק כמו שקיבלנו את ילדינו ואת משפחתנו. זו הגינה בה עלינו לצמוח, להצמיח ולגדול ביחד בתוכה. ועתה לעבודת האהבה.....