בברית שבין אלוקים ובני האדם לאחר המבול נוצקה הטבעה אלוקית של מחזוריות בטבע: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח 22). ספור המחזוריות מייצג את ההבטחה כי תמיד לאחר החורף יגיע האביב. לפעמים אנשים שקועים כל כך בקור, ברוח, בהיעדר פריחה, עד כדי שכחה כי מצב זה הוא זמני ואמור להסתיים, ולאחריו תחול מחדש ההתחדשות האביבית.

המחזוריות קיימת לא רק בטבע, אלא גם במעגל החיים של בני האדם, הן מבחינה פרטנית, והן מבחינה זוגית ומשפחתית. לפי מייקל וויאט ודיוויד אפסטון, מייסדי העמדה הנרטיבית בפסיכולוגיה, אנשים רבים מפרשים אירועים מזווית ראייה מצומצמת, כך שהם חווים כאב, סבל, חוסר אונים, ייאוש והיעדר תקווה לשינוי כשולטים בחייהם. זווית ראייה זו של האירועים מביאה להגבלה ולצמצום בהיבטים רבים של החיים. לדוגמא, נער מתבגר שגדל פיזית בצורה מהירה, מספר לעצמו שהוא בוודאי נראה כ"חייזר", ולכן בוודאי כולם צוחקים למראהו הביזארי. הוא מפתח סימפטום של "חרדה חברתית" העוזרת לו להימנע מאינטראקציות חברתיות, וכתוצאה מכך גם נחסכים ממנו "מבטי הלעג" למראהו. אולם סימפטום זה שאמור "להגן עליו" מלעג המופנה אליו כביכול, כולא אותו למעשה בכלא נפשי פנימי ואינו מאפשר לו להגיע לביה"ס או להתרחשויות חברתיות עם בני גילו, ומביא לבדידות ולסבל מרובים.

העמדה הפסיכולוגית שפותחה ע"י מייקל וויאט מאוסטרליה ודיוויד אפסטון מניו- זילנד בשנות ה- 70 של המאה הקודמת, מצהירה על העיקרון לפיו האדם חי את חייו בהתאם לסיפור שהוא מספר לעצמו ומפרש את האירועים בהם נפגש. בהתאם לכך, אם הסיפור מדגיש מצוקות, קשיים, חרדות, חוסר תכלית, סבל או תקיעות, החוויה הכוללת של האדם היא חוויה של צמצום והיעדר תקווה. תפקידו של המטפל, בהתאם לעמדה זו, הוא להרחיב את נקודת המבט, ובצד הייאוש, לדבר על תקווה, לבנות סיפור שיש בו עוגנים מאירועי חיים קודמים חיוביים, כדי שיהיו הבסיס להתמודדות עם כוחות מחודשים בקשיים של ההווה, מתוך זיקה לעתיד.

הטיפול הנרטיבי: (נרטיב=סיפור). את התחלת השימוש בסיפור ככלי טיפולי ניתן לראות כבר בתקופתו של פרויד, אבי הפסיכואנליזה. פרויד בקש סיפורים ממטופליו, והם התייחסו אל עברם מזווית הראייה הסובייקטיבית שלהם במהלך הטיפול. המטפל היה מקשיב לסיפורים ומזהה בהם אלמנטים באמצעותם סייע למטופל להבין את עצמו ואת דחפיו הלא מודעים. בניגוד לפסיכואנאליטים מבית מדרשו של פרויד, שחתרו להוביל את המטופל לאמת פנימית אחת, מאז מייקל וויאט התפתח הרעיון שאין אמת אבסולוטית אחת וסיפור חיים נכון אחד, ויש אפשרויות שונות באופן בו ניתן לפרש את סיפור חייו של המטופל או של בני זוג. טיפולים נרטיביים תפסו תאוצה במגוון קשיים אישיים, זוגיים ומשפחתיים, ביניהם הפרעות אכילה, חרדות, טיפולי גמילה מהתמכרויות שונות, קשיי פריון והולדה, ושימושים שונים בטיפולים קבוצתיים, טיפולים בילדים ועוד.

עקרונות הטיפול: כאמור, האדם עסוק בפרשנות מתמדת של אירועי חייו. הוא בונה לעצמו ספור חיים שמתאר את עצמו ואת יחסיו עם הסביבה. בספור ישנם סיפורי מישנה. אם בניית הספורים מתמקדת  בנרטיביים שליליים שפוגעים בתחושת העצמי וממוקדים בבעיות, עלולים ספורים אלו ליצור תחושות שליליות וסימפטומים שתפקידם "להגן מפני חווית הפגיעות". פעמים רבות, הסיפורים הפתולוגיים שזורים זה בזה בעוצמה עד אי יכולת לראות פתרונות אפשריים לבעיה. כך, הוריו של הנער המתבגר שתואר לעיל, הגיעו לטיפול עם ייאוש עצום וחוסר תקווה שבכלל ניתן לעזור לבעיה, שכן בנם מזה זמן רב אינו הולך לשום מסגרת חינוכית ורק נמצא בבית. גם הנער עצמו לא ראה שום אפשרות שהוא יחזור לביה"ס ללמוד, כי אין אפשרות לרפא את החרדה החברתית שלו, מנקודת מבטו המיוסרת.

במהלך טיפול נרטיבי, ספור החיים של המטופל מתעצב מחדש תוך כדי השיחה עם המטפל. כיוון שאין גרסה אחת לספר את סיפור החיים, ניתן לבנות עם המטופל סיפור חיים אלטרנטיבי ומסתגל יותר, הכולל התבוננות מזווית אחרת, חיובית יותר, כך שניתן להקל על התחושות הקשות, להרחיב את מדדי ההתמודדות ולגרום להכרה מחודשת בכוחות, שכביכול הסתתרו מתחת למעטה של הקשיים. חיבור הספור המחודש נקרא בנייה מחדש (reconstructing).

כדי להגיע לסיפור מחודש עם כוחות שיאפשרו התמודדות, פותחו ע"י מייקל וויאט מספר טכניקות, בהן נעזר המטפל במסע המשותף להזזת המוקד בסיפור החיים לסיפורי הצלחה, משאלה ותקווה:
שיום והחצנת הבעיה (externalization): המטפל מבקש "שם לבעיה" ומסייע לבחור שם באמצעותו ניתן להתחיל בזריעת זרעי התקווה לתוך הסיפור. בהמשך תיעשה הפרדה נוספת בין אישיותו של המטופל והבעיה הספציפית. עצם השיום הוא התחלת ההפרדה, שכן אנו מבדילים ומבחינים בין האדם לבין הבעיה שיש לה גם שם משלה. האדם הוא לא הבעיה, הבעיה היא הבעיה. כאשר מתואר ילד אלים, ניתן לקרוא לבעיה "תוקפנות", ולהתחיל ע"י שאלות ליצור חיץ בין הילד ובין התוקפנות. על ידי תחקור של מהם התנאים שגורמים לה להתנחל בהתנהגותו, מה מקטין את עצמתה ומה מגביר, ניתן להתחיל סיפור מחודש של התמודדות משותפת מול ה"ווירוס" הזה של ה"תוקפנות" שנידבק בילד. כך ניתן גם לגייס אסטרטגיות של מאבק ושחרור משלטון התוקפנות, כך שהכוח על חייו והשליטה יחזרו לילד. עם הנער "החרד חברתית" העבודה התמקדה על הפרדה בינו ובין החרדה שהפכה לסוהרת שלו, ומנעה ממנו ליהנות מהפוטנציאלים השכליים הגבוהים שלו. לאחר מספר מפגשים טיפוליים הוא הצליח בתהליך הדרגתי לקבל מורים פרטיים שעזרו לו לגשת למספר בחינות, ואף לחוות חוויה חדשה מאד מבחינתו של נסיעה באוטובוס בכוחות עצמו, גם ללא ליווי מבוגר.

דה- קונסטרוקציה (deconstruction): פעמים רבות החוויות השליליות ניזונות מסיפורי משנה של עדויות על שיח חברתי או משפחתי או ערכים חברתיים אלו ואחרים שכאילו "מסבירים את ההיגיון שלהן". באמצעות שאילת שאלות על תהליך בניית הפיגומים שמחזקים את הסיפור השלילי, נעשית שבירה או הפרה של אותם מיתוסים חברתיים - תרבותיים שליליים. בכך נפתחת אפשרות להתייחס לספורים בדרך חדשה, ונפתח מקום ליצירת סיפור חדש של התמודדות. עצם התייחסותו של המטופל לשאלות אלו כבר גורמת לשינוי בסיפור הישן, ומאפשר התחלה של שחרור מהתפיסה האוטומטית הארכאית.

זיהוי "המקרים המיוחדים" או ה"תוצאות יוצאות הדופן" (unique outcomes) הנחת היסוד היא שהבעיה אינה משתלטת על כל תחומי חייו של האדם, וכי תמיד יש מקרים יוצאים מהכלל שבם לא היתה דריסת רגל לבעיה או שהשפעתה היתה פחותה, והאדם הצליח להתמודד. במהלך הטיפול יש ניסיון עקבי להקשיב לסדקים בסיפור הבעייתי, להסב תשומת לב לאירועים בהם המטופל התגבר על הסימפטום, ולחקור את הנסיבות שתרמו לכך שהוא הצליח לשלוט בבעיה. הדגש הוא על איך אירוע יוצא דופן זה מלמד על כוחות ההתמודדות של האדם, וכיצד ניתן להשתמש במידע זה כדי להרחיב ההתמודדות לאספקטים נוספים בחייו. בהדרגה סיפורי ההתמודדות וההיחלצות משליטת הבעיה הופכים ליותר דומיננטיים בסיפור החיים הכולל, וניתן לקשרם ליצירת רצף של סיפור אלטרנטיבי מחודש. ההנחה היא, שמתוך שאלות שימקדו את האדם בתוצאות ייחודיות אלו, עשויים סיפורי המשנה החיוביים "להתעבות", ולהפוך בהדרגה ל"ספור חלופי" מחודש.

לעיתים הקושי לראות "סיפורי משנה" חיוביים כל כך רב, ונדרשת פעילות אקטיבית מצד המטפל ליצור מצבי התמודדות ושליטה בסימפטום, על ידי מתן תרגילים או משימות אימון, שיאפשרו חוויות הצלחה, ויתחילו את השיח על המאבק המשותף בסימפטום. כאן נדרשת מיומנות טיפולית וניסיון עשיר של המטפל בבניית היררכיית המשימות לאפשור חוויה של התקדמות ותקווה. בשיחה טיפולית עם הנער המאותגר חברתית הוא סיפר כי מאד קשה לו היה להגיע לביה"ס ולנסוע בחזרה באוטובוס בעצמו, אולם הוא מרגיש שהוא מתקדם וזה נותן לו תקווה שיצליח להתגבר, כך שלמרות הכאב הכרוך במאמץ ההתמודדות, הוא הצליח לבצע את המשימה מתוך עמדה רגשית חדשה שיש לו תקווה.

אמצעים לחיזוק הסיפור המחודש: מייקל וויאט ודיוויד אפסטון תיארו אמצעים יצירתיים שונים באמצעותם ניתן לחזק ולתת תוקף לסיפור המחודש שנוצר. ביניהם: כתיבת מכתבים בין המטפל למטופל בהם מתועדים באופן ישיר וברור הסיפורים המועדפים, המקרים יוצאי הדופן והשאלות שמתעוררות מהן על הכוחות הטמונים שרק מחכים לחשיפתם. כמן כן שימוש באמצעים "רשמיים" כמו "תעודות הוקרה", או תעודה על סיום הכשרה למלחמה בתוקפנות של ילדים למשל, עריכת טקסים, סרטים, ציור או מיצג או הקלטה של הסיפור המורחב, כולל פרק הסיום וההתמודדות, יצירת אלבום או ספור בתמונות עם ילדים, אליו הם יכולים לחזור ברגעי משבר. לפעמים ניתן לצלם את הקלפים הטיפוליים שעזרו לחשוף את כוחות ההתמודדות, כדי שיהוו מזכרות מחזקות לאדם, בזמנים בהם מאיימת הבעיה להרים ראש ולקרוא תיגר על הסיפור המחודש.

סיכום: העבודה באמצעות הגישה הנרטיבית מאד ממוקדת, אקטיבית וקצרת מועד. יש לה השפעות חיוביות מאד מבחינת תחושת המטופל שהוא שותף אקטיבי בתהליך. אמנם, אין עדיין מספיק מחקר לעליונות הגישה על פני העמדות הטיפוליות המסורתיות אך הניסיון הקליני והעובדה כי יותר מטפלים ומקומות הכשרה לטיפול מאמצים את העמדה הנרטיבית, יש בהם להעיד על יעילות השיטה ועל האפשרויות הרבות שהיא מגלמת בדרך לעזור לאנשים לצאת מתחושות של קיפאון, קור, וקושי בחייהם, ולהתחיל לפסוע על הדרך המובילה לאביב, להתחדשות ולהתחלות חדשות. בהצלחה.

לקריאה נוספת:
מייקל וייט ודיויד אפסטון (1999) אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות, ת"א, צ'ריקובר
נחי אלון וחיים עומר (1997) מעשה הסיפור הטיפולי, בן שמן, מודן
טיפול נרטיבי באתר פסיכולוגיה עברית