היכולת לוותר נתפסת כיכולת אנושית גבוהה שערכה לא יסולא בפז, בייחוד בין כותלי הבית. ללא ספק, אחת מאבני היסוד של החיים בשניים היא היכולת לוותר. יחד עם זאת, חשוב לבחון מה עומד מאחורי הוויתור, מתי הוא נכון ועד כמה. לעיתים, מה שנתפס כמעשה אצילי יחזור אלינו כבומרנג בצורת תסכול, התמרמרות וכעס מצטבר. על ויתורים בזוגיות – במאמר הבא.
אחת הסיבות שנושא הויתור בזוגיות הוא רגיש, היא מאחר ואנו נוטים לבלבל בין ויתור לצבירה. בעוד שויתור הוא כעין מחילה בלב שלם על פעולה, צבירה היא שתיקה שמסתירה מאחוריה רגשות שליליים שלעיתים אנו אפילו לא מודעים להם. שתי הפעולות – גם ויתור וגם צבירה נראים כלפי חוץ אותו הדבר, ומכאן סיבת הבלבול, אך הם אינם דומים כלל וכלל. לדוגמא: יצחק אומר לאשתו לאה שהיום הוא יגיע מוקדם הביתה על מנת להיות יותר עם הילדים, אך הוא איחר להגיע. מכיוון שבסך הכול הייתה אווירה טובה בין השניים, העדיפה לאה "לוותר", לעגל פינות ולהתקדם הלאה. עם הזמן אותה הסיטואציה חזרה על עצמה, ובאופן הדרגתי לאה התחילה לצבור מטען של התמרמרות כלפי יצחק. מכיוון שזה נעשה בהדרגתיות היא לא שמה לב למטען הרגשי המצטבר, ופתאום עניין קטן ושולי גרם לה להתפרץ בזעם כלפי יצחק. יצחק שאינו מודע כלל לרגשות המצטברים מרגיש כי תגובת לאה היא מחוץ לכל פרופורציה. הוא אינו מצליח להבין מדוע על "עניין קטן" - סיבת המריבה הנוכחית, היא כל כך כועסת, מאחר והוא לא מקשר זאת לרגשות השליליים שהצטברו אצלה.
כאשר נבחן את המקרה, נשים לב שבפעמים הראשונות שיצחק לא עמד בהבטחה שלו, לאה ויתרה והאמינה שעשתה זאת בלב שלם, אך בתוך תוכה, היא לא ויתרה אלא צברה עוד ועוד כעס עד כי לבסוף הוא התפרץ. אם לאה הייתה באמת מוותרת אז העניין הראשון היה נשכח כבר אז ולא היה מטריד יותר, אך חוסר הויתור לטובת "שקט תעשייתי" לא ביטל תגובה שלילית של לאה, אלא פשוט דחה אותה.
מאחר וכולנו בני אדם, רובנו נוטים לנהוג כמו לאה ולצבור רגשות. גם אם אנו בטוחים שסלחנו, באיזשהו מקום, תמיד בשעה של מחלוקת, צפות ועולות כל אותן הפעמים הקודמות בהן לא הסכמנו אחד עם השנייה. מסיבה זו, עדיף שבני זוג לא יצברו רגשות. אין זה אומר, כמובן, שאנו לא צריכים להתחשב בבן הזוג, לוותר לו או לסלוח. הכוונה היא שכאשר משהו מפריע לנו, כדאי וחשוב לדבר עליו, וזאת על מנת שלא לצבור תחושות רעות פעם אחר פעם. תחושות אלו ימלאו אותנו ברגשות שליליים אשר יתפרצו בוויכוח הבא מחוץ לכל פרופורציה. אם אנחנו מוצאים את עצמנו בעת ויכוח עם רגשות או תגובות לא פרופורציונאליים, זה אומר שכנראה אנחנו צוברים הרבה מדי. מחקרים מראים ששבעים אחוז מהזוגות רבים סביב אותו נושא במשך ארבע שנים (!). אחרי ארבע שנים הנושא מתחלף אך לא דרכי התקשורת והדרך בה מתנהל הדיאלוג, לכן רק הנושא מתחלף ולא אופי המריבה.
אחד הכלים החשובים בהם נוכל להשתמש על מנת לנהל תקשורת נכונה ודיאלוג פורה זה למצוא זמן מתאים לדו שיח. התורה בספר ויקרא מורה לנו: "לא תשנא את אחיך בלבבך", ומסביר הרמב"ם שאם יש לך משהו בלב על זולתך אל תשמור את השנאה בלב, תמצא זמן מתאים ודבר אתו עד שיתלבנו הדברים. לכן על כל אירוע שהתרחש בין בני הזוג יש מקום לשוחח ולהציף את הרגשות שהוא העלה. חשוב שהשיחה תיעשה בזמן מתאים ונוח לשני הדדים תוך כדי הזמנה לדיון כמו "נושא הסדר בבית מציק לי לאחרונה האם זה בסדר מבחינתך שנדבר כעת"?. תשובה חיובית תזמין את שני הצדדים לשיחה בה כל אחד יגיד את אשר על ליבו מבלי לשפוט או להתקיף ומתוך רצון למציאת פתרון הולם ומשותף. במידה והצד השני לא מעוניין בקיום הדיון באותו הזמן, יש להבינו, מאחר ולא תמיד מה שנוח לנו נוח לשני, לכן נקבל את הדחייה ונאפשר מציאת זמן שיהיה נוח לשני הצדדים. ברוב הפעמים, אחרי שפנינו בצורה נחמדה ונעימה ובטון רגוע ולא תוקפני בן הזוג ישתף פעולה. מחקרים מראים שמתוך מאה אחוז שאנחנו מעבירים לזולת, הוא קולט ששים אחוז מתנועות הגוף והבעות הפנים, שלושים אחוז מטון הדיבור ורק עשרה אחוזים מהתוכן שנאמר. ניהול שיחה ממקום אמפאתי ומכבד ישיג תוצאות רצויות לשני הצדדים ויביא לחיבור וקירוב. הניסיון מראה שכשאנחנו לא פועלים בכיוון הזה הדו שיח מתפרק בשתי דקות הראשונות.
סגנון כזה של התנהלות דורש מידה מסוימת של משמעת עצמית אבל המחיר של משמעת עצמית הוא תמיד זול יותר מאשר המחיר שאנחנו משלמים על ניהול חיים ללא משמעת עצמית.
לסיכום: נשים לב להבדל בין וויתור לצבירה ונהיה כנים עם עצמנו על מנת לבחון האם וויתרנו או צברנו. אחרי שהחלטנו לדבר על נושא מסוים, נמצא זמן שמתאים לשני בני הזוג על מנת שהדו שיח יפיק את מירב התוצאות החיוביות.
בתוך מסגרת נפרדת:
איך נוותר בחיי משפחה מבלי להיפגע
1. רווח: כל ויתור בטווח הקרוב נושא עימו רווח בטווח הרחוק. אם החלטנו לוותר לבן/ת הזוג שלנו חשוב שנדגיש לעצמנו מה אנחנו הולכים להרוויח מכך בעתיד, וזה יקל עלינו לוותר. אם לדוגמא ויתרנו בעניין שקשור לילדים, נזכיר לעצמנו כי בעת שאנו עושים מה שהיינו מעדיפים שלא לעשות, אנו מרוויחים מכך במערכת הזוגית והרגשית. כשאנו מבינים שיש לנו רווחים אחרים, נוכל להשלים עם הויתור.
2. פרופורציה: כאשר אנו נדרשים לוותר, נזכיר לעצמנו שהוויתור הוא נקודתי ולזמן מוגבל. הרבה מחלוקות סביב עניין הויתור נגרמות כתוצאה מייחוס מימדים לא נכונים לויתור – "אם היא רוצה שאני אדבר פחות עם אמא שלי, זה אומר שבהמשך היא תרצה שאדבר פחות עם אחותי ואחר כך פחות עם חברים..." וכך אנחנו מפליגים את מחוזות שבן/ת הזוג לא התכוון אליהם כלל. אחרי פעולת "הוויתור" נמצא זמן מתאים לשנינו על מנת לדבר על הדברים ולבחון אותם מחדש בהתאם לצרכים של שנינו.
3. חיוביות: לפעמים קשה לנו להחליט החלטות בגלל הדואליות (דו ערכיות) שבהחלטה. מצד אחד קיים הצורך שלנו, ומצד שני של בן/ת הזוג. אם החלטנו לוותר, כדאי לעשות זאת בלב שלם ולא עם פנים חמוצות שמעוררות רגשות אשם אצל בן/ת הזוג שלנו. ננסה למצוא את החיובי שבויתור ולהפיק ממנו את התועלת המרבית על מנת שיהפוך להיות חוויה מהנה גם עבורנו. אם לדוגמא אנחנו צריכים להישאר אחר הצהריים עם הילדים, נקדיש עשר דקות לתכנן איך אנחנו יכולים לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. נמצא שלושה דברים טובים שיכולים לצאת בעקבות הוויתור שלנו למען המערך הזוגי ובהם נתמקד על מנת להפוך אותו לחיובי גם עבורנו.
4. פרשנות: נשנה את הפרשנות של המילה "ויתור" לאימון: אנחנו מתאמנים בלהיות סבלניים ורגישים יותר לזולת. נחליט לראות את הסיטואציה כהזדמנות לשיפור היכולות שלנו, ובמקום לפרש את הויתור כצורך הישרדותי נהפוך אותו לחוויה ממנפת. אם נתרכז בערך שהוויתור יכול להוסיף לאישיות שלנו נוכל אף לגייס אותו לעתים קרובות יותר.
5. מודעות: תחושת ההשלמה שלנו עם הויתור יכולה ללמד אותנו רבות על עצמנו, על הגבולות שלנו, על מה שאנו יכולים לעשות ועל מה שלא. תחושת הכאב שבויתור הינה לא פעם שכר לימוד שלנו על עצמנו ועל היכולות שלנו. ככל שאנו מודעים לעצמנו המערך הזוגי שלנו יהיה עמוק ומרומם יותר. נשתמש אם כן, בכל ויתור בלימוד ה"אני" שלנו, התבוננות שתיטיב עימנו ועם הזולת.