מאת:ד"ר עוז מרטין
הסבל- הוא נושא שכולנו סובלים ממנו.
בכל מקום שמפנים אליו את הראש, אנחנו רואים שאנשים סובלים, כואבים, שמציק להם משהו.
חוויית הסבל נגרמת לנו בעיקר בגלל רצונות שלא התקיימו. הם יוצרים מחסור שהולך איתנו תמיד. אין לנו בתוכנת הבסיס שלנו חלק שמאושר ממה שיש.
הסבל שלנו ברובו, כרוך בכך שהדברים משתנים כל הזמן, אנחנו לא יכולים לעצור את הזמן, לחסוך את הכאב שכרוך בגדילה, בהתפתחות ובצמיחה. אנחנו לא מוצאים בבן- או בת הזוג שלנו את השלימות שאנחנו מחפשים, אנחנו לא יכולים לשמור את ילדינו מוגנים, ואנחנו לא יכולים להמנע משינויים במערכות יחסים. יש לנו קושי לזרום עם השינויים של החיים ושל הזמן, כי עד שהתרגלנו למצב מסויים, אנחנו כבר צריכים לצאת ממנו ולהשתנות איתו. קשה לנו להשלים עם העובדה, שתמיד יהיה לנו קושי או חסרון כלשהו.
האדם הממוצע סובל בגלל הנחות יסוד מוטעות שיש לו לגבי העולם, כל מיני קונספציות קבועות שמעוורות לו את הראיה הנכונה.אחת מהן ,היא תפיסה שאומרת – שמטרת חיינו היא להרגיש טוב, תמיד, כל הזמן.
זו הסיבה שהתרבות המערבית- החילונית מנסה להרחיק אותנו מפגישה עם אלמנטים מבהילים כמו נכות, חולשה, זיקנה,אנשים מכוערים…אנחנו חיים בתרבות שעושה פולחן מיופי וכוח – ולצערינו גם בחברה היהודית הדתית, אנחנו רואים את ההשלכות הכואבות של התפיסה המוטעית הזו.
למעשה אומרים לנו שאין מקום להכרה בכך שהסבל הוא בלתי נמנע בחיינו.
מצד שני- במציאות עצמה, אנחנו סובלים כל הזמן. והסבל הזה עוד מוגבר כתוצאה מהסתירה בין הרצון להכנס לדימוי השקרי שהחברה יצרה- של האדם היפה, המאושר המצליח והחזק תמיד
איך יוצאים מהסתירה הזו, שיוצרת לנו הרבה פלונתרים ברגש ובמחשבה ?
ראשית צריכים להבין שקיימים שני סוגי סבל-
1. הסבל הבלתי נמנע- כמו חסרון אמיתי בבריאות, בפרנסה, בזוגיות וכו'- שנקרא לו כאב
2. האומללות תוצרת בית –שנולדת מסוג התגובה שלי לכאב. איך אני מגיב לארוע שגרם לי כאב, או איך אני מתייחס לנושא הבעייתי.
אם נצליח להפריד בין שני הדברים- , אולי נצליח בעז"ה להשתחרר ממעגל סגור שגורם לנו הרבה מצוקות .
הסבל הוא בלתי נמנע, אבל מה שמשנה באמת, זה איך אנחנו מתייחסים אל הכאב איך אנחנו חווים אותו, ועד כמה אנחנו מסוגלים לראות בו חלק מהחיים.
לא להכחיש את הסבל, אבל מצד שני גם לא להשאב לתוכו.
הכל תלוי בצורת התפיסה שלנו. כלומר- האם נראה את הבעיה כמנוף לחיים שלנו ? האם נראה בסבל מכל סוג דרך לחמלה, ורחמים על העולם, דרך לצאת מעצמנו, ולראות גם את הסבל של הזולת .
האם נקבל בתוכינו באמת את התפיסה שאומרת שכל דבר, גם מחלה ומצוקה- יש מתחתיו מסר חשוב של הבנה בגרות- חכמה ושחרור?
האם נצליח להפוך "ברוך"(ו' בחולם) לברכה ?
האם נבין שכאשר יש לנו איזו מחלה, סימן שיש בתוכינו חלק שקורא לנו להתרפא ?
אנחנו בעצמנו מגדילים את הכאב שלנו משום שאנחנו נצמדים להרגשת המחסור, מזדהים איתה מאוד, עד שהיא הופכת לזהות העצמית שלנו.
מספרים על אדם גדול אחד, שהיה חולה במחלה קשה, והיו לו כאבים חזקים, אבל הפנים שלו היו תמיד מחייכות, והוא אף פעם לא התלונן. פעם שאלו אותו איך הוא יכול לשרוד את כל הכאבים שהיו לו, והוא ענה: הכאב שכבר היה לי ועבר, מה יש לי לחשוב עליו ? הרי הוא כבר חלף ואיננו !הכאב שיש לי עכשיו בודאי יחלוף עוד מעט, בחסדי השם, והכאב שיהיה לי עדיין לא הגיע, אז מה יש לי להתעסק איתו? מכאן- שלא נותר לי אלא להיות חזק ושמח!
זוהי דוגמא למחשבה לא נצמדת. שם נמצא החופש שלנו מהסבל.