כל איש מקצוע בתחום הייעוץ והטיפול בנישואין ובמשפחה מודרך לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע את פירוק המשפחה, ולא לסתום את הגולל על הנישואין, גרועים ככל שיהיו. גם מערכות בתי המשפט ובתי הדין הרבניים נותנים יד אחת על מנת להשיב את שלום הבית על כנו. יחד עם זאת, חשוב להבין מה קורה בכל זאת כאשר בני הזוג מקבלים את ההחלטה לפרק את הבית. לעיתים, במקרים מסוימים, הפירוק לא יאפשר בניה מחודשת. בהיעדר נכונות להמשיך קדימה, מדובר על גירושין קונפליקטואלים.

על פניו, נראה שבדורנו ממהרים מדי להתגרש. הציפיות לאושר מוחלט בנישואים עלו, והיכולות להכיל קשיים התמעטו. תפקידי המגדר המסורתיים השתנו והביאו להתנגשויות על רקע ציפיות שונות לחלוקת תפקידים. ניידות, חוסר יציבות תעסוקתית, כפל קריירה והשפעות סביבתיות מזיקות גורעים, אף הם, מחוסנם של הנישואים במציאות העכשווית. בארה"ב כל זוג שני מתגרש ובישראל כל זוג שלישי. ב 60% מהגירושים מעורבים ילדים עד גיל 16.

יחד עם זאת, חשוב לציין שבמקרים מסוימים, הגירושין הם פיתרון לנישואין מכאיבים מדי. במשפחות בהם קיימת אלימות או התעללות, הגירושין מתקבלים בהקלה מאחר והם עשויים להתיר באופן סופי מצב תקוע של מריבות אין סופיות.
בעוד שבני הזוג מקווים שגירושין יביאו שיפור בחייהם, עבור הילדים זוהי מציאות כפויה, לעיתים באופן מפתיע וללא הכנה. עבור הילדים, הגירושין מהווים מקור של לחץ, בושה ותחושת אובדן. הם כרוכים בשרשרת של אירועים ושינויים, ירידה ברמת החיים ואובדן יחסים וקשרים.
גם אצל בני הזוג עשויים לעלות תחושות כישלון שצובעים ברגשות שליליים היבטים נוספים של חייהם. עצם השינוי גורם לטלטלה נפשית ועלול להוביל לרגשות אשמה ודיכאון. במקרים אחרים מושלכת האשמה לכישלון הנישואים על בן הזוג השני ורגשות כעס כלפיו פורצים בעוצמה. עבור כל הצדדים, גירושין מהווים אובדן התקווה לחיי משפחה מאושרים ועבור הילדים מדובר בחורבן הבית ממש.

כ 50% מהזוגות המתגרשים מסתגלים בהדרגה לסטאטוס המשפחתי החדש במהלך השנתיים הראשונות. הזמן חובש בחמלה את הפצעים והחיים החדשים אט אט מתנהלים במצב של שגרה.  אך אצל שליש מהזוגות הגרושים הפצע אינו מתרפא. אצל זוגות אלו הכעס והשנאה אינם חולפים והקונפליקט הזוגי ממשיך להתקיים שנים לאחר הגירושין. במקרים אלו שכיחה אלימות פיזית ומילולית, ובמקרים קיצוניים אנו אף שומעים על מקרים מזעזעים של רצח וחטיפת ילדיהם המשותפים. בני זוג אלו אינם פנויים לעבד את הגירושין ולהשלים עם סופיות היחסים הזוגיים. המשאבים הרגשיים מופנים לנקמה, הם אוחזים זה בצווארו של זה ואינם מתפנים להקמת משפחה נוספת. בדרך כלל העימותים מתחוללים בשדה המשותף של ההורות, סביב סוגיות שקשורות לילדים ועל גבם של הילדים.  במצבים אלו יש צורך בעזרה מקצועית כדי לשחרר את בני הזוג ו"להציל" את הגירושין.

התקיעות בגירושין קונפליקטואלים בהם בני הזוג אינם מצליחים לחיות ביחד אך גם לא מצליחים להיפרד, קשורה לאישיותם. במחקר שניסה לאפיין את אישיותם של בני הזוג בגירושין קונפליקוטאלים, נמצאו בעיות פסיכיאטריות, הפרעת אישיות נרקיסיסטית או גבולית לפחות אצל אחד מבני הזוג. כמו כן נמצא בעברם רקע של טראומה, אובדן, קשיי פרידה או קושי בסיסי בנפרדות.
בני זוג אלו חווים את הגירושין כדחייה עמוקה וכפגיעה אישית בהם. הם מאוימים מהפרידה ומרגישים צורך לא מודע להישאר מעורבים כזוג. בן הזוג הגרוש ממשיך להיות מושא רגשותיהם אך רגש האהבה מוחלף כעת בשנאה ונקמה. כך ממשיכה להשתמר הזוגיות לאחר הגירושין בדרך הרסנית ופוגעת. גורמים סביבתיים עלולים גם הם ללבות את מדורת הכעס בין בני זוג. התערבות והסתה מצד חברים או קרובי משפחה נגד בן זוג אחד מנציחה את הסכסוך. עורכי דין עלולים גם הם להסלים ולמתוח את התקופה של המעבר מנישואים לגירושין באמצעות תביעות משפטיות שמשאירות את הסכסוך פתוח.
עצוב להיווכח כי בגירושין קונפליקטואלים הסכסוך הזוגי הופך להיות סכסוך הורי על גובה דמי המזונות, הסדרי ראייה של הילדים וסוג המשמורת, כך שהסובלים העיקריים במצבים אלו הם הילדים שנלכדים בסכסוך בעל כורחם, נקרעים בקונפליקט נאמנות ומשלמים מחיר רגשי כבד.

גירושין, אם כן, מהווים הפיתרון הסופי במצבים בהם אין מקום לחלופות ופתרונות אחרים. במקרים אלו עלינו לתת את הדעת על מנת לאפשר הן לילדים והן לצדדים לצאת מהמשבר שנגרם בעקבות הגירושין ולא להיגרר למציאות חיים בה חווים יום אחר יום את החורבן שלאחר החורבן.