לאורך המקרא, משמשת הביקורת והתוכחה, ככלי חינוכי בידי נביאי העם. בפרט ספר דברים שחלקים נרחבים ממנו הם דברי תוכחות של משה רבנו לעם. האם אותו יחס לביקורת קיים גם היום, בעידן הנוכחי? מסתבר שהתשובה לא מעודדת. פעמים רבות אנשים מבוקרים יראו את הביקורת כהתקפה, השפלה או העלבה ותגובת ההתגוננות לא מתעכבת לבוא, לפעמים דרך התקפת נגד. במקרים כאלו, נחסמת האפשרות לעשות שימוש יעיל בביקורת ככלי חינוכי.
לביקורת יש שני אלמנטים: לצד התוכן הנאמר והמסר המיועד, קיימים האופן והסגנון בהם הדברים מועברים. ההשפעה של האופן בו המילים נאמרות כל כך משמעותית עד כי ברוב המקרים איננו שומעים כלל את התוכן מאחר והסגנון מעורר תגובה רגשית שפוגעת ביכולתנו לשמוע את המילים.
מהתבוננות בתנ"ך ניתן ללמוד שביקורת הנאמרת בצורה עקיפה, במרומז ותוך הימנעות מסגנון פוגעני מתקבלת בצורה חיובית יותר: יהודה ספג ביקורת נוקבת מתמר כלתו: "...צדקה ממני..." וזאת משום שתמר היתה זהירה ביותר שלא להעליב את יהודה ברבים. (בראשית ל"ד/כ"ה). דוד המלך, בהמשך הדורות, הכיל את ביקורתו של נתן הנביא במשל כבשת הרש לאחר שהנביא נזהר לא לפגוע בדוד ולא לביישו. (שמואל ב' י"ב א-י'). מתוך כך ניתן לראות שכאשר אין פגיעה, הביקורת נשמעת ומתקבלת, ומה שהיה נכון לדורי דורות נכון גם להיום. "א"ר אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר הוכח תוכיח, הוכיח למי שמקבל" (גמרא יבמות ס"ה ברש"י על הפסוק: "...הוכח תוכיח את עמיתיך. ויקרא י"ט י"ז) .
יש מקום ללמוד צורת מבט חדשה על המושג ביקורת ולהרחיב את התובנה לגבי חשיבותה. במונחים דינמיים ובניתוח לעומק אפשר להצביע על ביקורת כסוג של מחמאה: המבקר משדר אמון במבוקר ובדבריו חבוי מסר סמוי שמסתתר בעצם אמירת הביקורת. הוא בעצם אומר: "אני כל כך סומך עליך שאני מצפה שאתה תהיה מסוגל לשמוע את הערותיי על הפגמים שלך, לקבלן, להפנימן ולהשתנות." באמירה זו המבקר משדר אמון משמעותי בזולת. הבעיה בקבלת הביקורת מתעוררת כאשר זה שמקבל את הביקורת נמנע מלראות את המחמאה שמאחורי הביקורת ובמקום זה הוא חווה פגיעה, העלבה, דחייה וזלזול. הוא מרגיש מותקף ומגיב בהתגוננות על ידי התקפת נגד, הכחשה, התעלמות או ניתוק. הוא לא באמת קשוב לדברי הביקורת שנאמרו מאחר והוא טרוד בתגובתו הרגשית. לעיתים יחוש המבוקר כוונות זדוניות בדברי המבקר וזה מה שימנע ממנו לקבלם: "המבקר רוצה ברעתי לכן אסור לי לשתף אתו פעולה." יכול להיות שניתוח הדברים נכון, אך למרות זאת יש ערך בהכלת הביקורת לשם שיקול אמיתותם. על מנת לעשות זאת, יש להפריד בין התוכן והטון.
מעניין לגלות שאם נצליח לפצל בין התוכן והטון נראה שגם אותו אויב שייחסנו לו כוונות זדון בדברי הביקורת שלו, הוא למעשה "חבר טוב מאד" שתוך כדי ניסיונו להעליב אותנו הוא עושה לנו "טובה" ומעביר לנו ביקורת ישירה שגם החבר הטוב ביותר שלנו לא מעז. על בסיס זה הוא מאפשר לנו לראות את עצמנו בעיניים של מי ש"מחפש" את פגמנו. אז נוכל לשפוט האם יש אמת בדבריו, האם נוכל לענות לו עליהם והחשוב ביותר - האם ניתן לשנות משהו בתוך עצמנו כך שגם מי שאינו חפץ בטובתנו לא יוכל לזהות את אותם הפגמים.
קשה לחשוב שבתרבות של היום נצליח לשכנע שביקורת הינה מחמאה. למרות זאת אנחנו יכולים להוות דוגמא אישית בפתיחות שלנו לביקורת. נוכל לשים את ההתגוננות הצידה ולפשפש במעשנו בעקבות הביקורת ולהכריע האם יש מקום לשינוי. הדוגמא האישית מתחילה בבית, כהורים וכבני זוג. ידוע לנו שהתפתחות מוסרית של ילד מבוססת על שני דברים: חיקוי וריצוי. חיקוי הוא חזרה על אותם דברים שאחרים עושים. ריצוי הוא הרצון לעשות הכל כדי למצוא חן בעיני הדמות הסמכותית. אם הילד יראה שאנחנו פתוחים לקבל ביקורת זה יקל עליו לנהוג כמונו. הנכונות שלנו לשמוע ביקורת תאפשר לנו לקיים כלפי מי שמבקר אותנו את הפסוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך..."(ויקרא י"ט י"ז), זאת מאחר ואנו מאפשרים לומר את הדברים בצורה פתוחה וכנה ולא לשמור כעס וטינה.