טובה הניג, מאבחנת ומטפלת בקשיים התנהגותיים חברתיים ורגשיים, יועצת זוגית. 0573180333
[email protected] 

שאלה: לאחרונה אני מרגישה ששלום הבית שלנו מופר בגלל הגישה השונה שלי ושל בעלי לגבי הילדים. אני אוהבת לעשות למען הילדים שלי הרבה, ונותנת להם את תמצית נשמתי. אני עוזרת להם בשיעורי הבית, מכינה עבורם עבודות, ואפילו מסיימת את המלאכות שמקבלים בבית הספר. גם למורות אני מרבה להתקשר, ונהנית לראות שאני מועילה לילדים. בעלי, לעומתי, סבור אחרת. הוא לא מסכים עם מעשיי, וטוען שאני מפנקת את הילדים יותר מדיי, ומזיקה להתפתחות שלהם. לדעתו הם צומחים מפונקים ומי שיסבול זה הבן זוג שלהם אחרי שיתחתנו. גם בחיי היום יום הוא הרבה יותר קשוח בהתנהגותו אליהם, והוא טוען שרק כך מחנכים. לי זה נראה שפשוט אני אוהבת אותם יותר ממנו. הוויכוחים בינינו הם רבים, והילדים מרגישים את שקורה וחבל לי על כך. השאלה שלי, איך אצליח לשכנע את בעלי שפינוק אף פעם לא מזיק? ובכלל, האם יש באמת ההבדל בין פינוק לאהבה אם כן מהו, והאם יש כזה דבר שנתינה של אם יכולה להזיק?

תשובה:
השאלה שלך רלוונטית להרבה בתים, וגורמת לא פעם לחיכוך בין ההורים. פעמים האמא מפנקת והאב מתנגד, ופעמים האב מפנק והאמא מתנגדת לכך. כל צד מביא את הטענות שלו, ונשאר בשלו, לכן מויכוחים בנושא לא מגיעים לכדי ליבון העניין. על מנת להשיב, ננסה להבין תחילה מהי אהבה, אחר כך מהו פינוק, ומה ההשפעה של שניהם על נפש הילד ועל גידולו.

אהבה לילדינו היא טבע מולד בנפש שקיים בלב כל הורה בריא. חז"ל מעלים תמיהה מעניינת: מדוע זה הורים אוהבים את ילדיהם יותר מאשר את הוריהם. לכאורה כל אחד היה צריך לאהוב את הוריו ולא את ילדיו. הוריו הרי נתנו לו כה רבות, והשקיעו בעבורו את תמצית חלבם ודמם. והילדים, מה כבר נתנו? נדמיין אם לתינוק קטן האוחזת את עוללה בחמלה רבה. עולל זה הספיק בחייו רק להעיר אותה, להטריח אותה ולהפריע לה בשגרת היום, ובכל זאת היא מרימה אותו באהבה רבה, ומנשקת אותו בכל העוצמה, מדוע?

הסיבה לאהבה זו מקורה בתורשה מולדת. כל בני האדם הנם צאצאים של אדם הראשון, וירשו ממנו את תכונותיו. היות ולאדם הראשון לא היו הורים – הרי שלא הייתה בו אהבה להורים. לעומת זאת היו לו ילדים שלהם דאג ואותם אהב, כך ירשו ילדיו וילדי ילדיו עד ימינו אנו את אהבת ההורה לילדו.

מה עושים הורים למען ילדם האהוב? הרבה מאד. הם מטפחים אותו, רוכשים עבורו, חושבים עליו, ובעיקר – דואגים שלא יחסר לו דבר. הילד מבקש משהו- והם ממלאים משאלות לבו. הם אוהבים אותו, וכפועל יוצא הם רוצים לספק לו את כל מה שהוא חפץ בו. הילד הקטן רוצה משחק – האמא רוכשת (כשיש באפשרותה). הוא רוצה לאכול – האם נותנת. מבקש להיות על הידיים – האם מחזיקה, וכן הלאה. באיזה שהוא שלב, בלי שאף אחד מהצדדים ירגיש, ממשיכה האם לתת לילד ולהעניק לילד, גם את מה שלא בהכרח מועיל לו ופועל לטובתו. כל זה מכוח האינרציה – ההתמדה. היא התרגלה להגשים את משאלות ילדה, והילד התרגל שהאם נמצאת שם בכל עת שהוא חפץ - לשירותו.

הנושא מתחיל להיות בעייתי כאשר ההורים לא ערניים מספיק ליכולות של הילד, ובנתינה שלהם פוגמים בהתפתחותו. כשילד נולד הוא רפה כוח ורפה שרירים. כשמרימים אותו, ראשו צונח מעט אחורה וידיו לא מסוגלות להחזיק מאום. לאט לאט שריריו מתפתחים בעקבות הפעלה רצונית של אותם השרירים, וככל שהילד מפעיל יותר את שריריו הם מתחזקים. גם לנפש הילד ישנם שרירים רוחניים, וככל שהילד מפעיל יותר את השרירים הרוחניים שלו כגון: התאפקות, דחיית סיפוקים, ויתור, נתינה ועוד – שריריו הרוחניים מתחזקים.
כשההורים, מכוח ההרגל, ממשיכים לעשות למען הילד דברים שכבר בכוחו לעשות - הם מחלישים את השרירים שלו, הן הפיזיולוגיים והן הרוחניים: הם מרימים עבורו את המוצץ בזמן שהוא יכול לעשות זאת לבד במקום לעודד אותו לנסות בעצמו, ממשיכים להאכיל אותו כשהוא כבר עצמאי ושולט בתנועותיו ועוד.
כאשר ההורים מאהבתם ממשיכים לבצע את תכתיביו של הילד, הוא לא מפתח את השרירים הנפשיים שלו – ואלו, חלילה, מתחילים להתנוון. שלוש רעות חולות נוצרות מכך:
1. הילד לא מאמין בכוחותיו. הוא סבור שהוא חייב את המבוגר לצידו כדי שיעזור לו לפתור את בעיותיו.
2. הילד מקבל תחושה של כוח ועמדה של שליט. הוא מתחיל להאמין שהוא המלך בבית, וההורים נוצרו אך ורק כדי לשרת אותו.
3. הילד מתרגל להשלמת הסיפוקים שלו בו ברגע – ההיפך מדחיית סיפוקים. הוא לא לומד להתאפק, וסבור שכל סיפוק שהוא רוצה חייב להגיע ברגע שהחליט.

כששיבושים אלו מתקבעים בהנהגות הילד, הם קונים שביתה בליבו, וקשה אחר כך לשנות את כיוון החשיבה שלו.
כשהורים מחליטים להפסיק להיות מריונטות של הילד, וחדלים לפעול במקומו, הילד עלול להיכנס לבהלה ולהיסטריה, וגם לכעס ולעוינות: איך זה ייתכן שההורים רואים אותו זקוק למשהו, ולא מבצעים זאת בעבורו?
כל סירוב כזה גורם לילד להרגיש מאוים, כאילו העולם נפל עליו, ואז הוא עלול לקבל התקפת זעם. ההורה המבוהל רואה כיצד ילדו מגיב על סירוב שלו, ומחליט שהמחיר לא כדאי. עדיף שימלא את בקשת הילד – ויהיה שקט. הבעיה ששקט לא יהיה. הילד גדל, ועימו גם הדרישות. כעת כבר לא מדובר בלהרים עבורו את המוצץ, כעת הוא רוצה שאביו יתקשר אל המורה שלו לבקש דברים שהוא יכול לבקש בזמן הלימודים, והבת רוצה שהאם תספק לה תעסוקה בכל רגע, ותכין עבורה או עמה את שיעורי הבית. תכתוב פתקים כשמשהו לא הולך כפי שהיא רוצה, ואפילו שתשיג לה חברות.

לאט לאט נוצר מצב של דיקטטורה בבית – שלטון של טרור מצד הילד. הילד דורש וההורה מבצע. ואם לא – יהיו בכיות, צעקות, ברוגז, סירוב לשמוע בקול ההורה ועוד. מעגל זה חייבים לנתק בגיל צעיר ממש, אם כי, בכל גיל אפשר לעצור את הגלגל, אך דרגת הקושי עולה, ככל שהילד צבר יותר שנים של אדנות על הוריו – השינוי יהיה קשה יותר.

וכאן שואלים ההורים: אם לא נמלא את רצון הילד, הוא עלול לחשוב שאנחנו שונאים אותו. הוא לא יאמין שאנחנו אוהבים אותו! לשם כך עלינו להסביר: מה זה חום ואהבה?
ובכן, חום ואהבה הם שני דברים שונים ונפרדים אך קשורים זה בזה. אהבה זה התחושה שמעניקים לאהוב, שהוא רצוי עלינו, ואנו שמחים שהוא קרוב אלינו ומודים לה' שנתן לנו אותו. משפטים כמו: 'נתגעגע אליך עד שתחזרי מבית הספר', 'איזה יופי שהגעת, אני כל כך שמחה שאת לידי', 'היית חסרה לי' – משדרים הרבה אהבה. כמובן שגם ביטויי אהבה מהסוג: אני אוהבת אותך. או שכותבים על מתנה: מאמא האוהבת אותך – מהווים אהבה מזוקקה.

ומהו חום? חום הנו הביטוי הגשמי של אהבה: המגע עם הילד, הנתינה והענקה. כל דבר שהורה מעניק לילד מבטא חום: ביגוד, מזון, משחקים וממתקים, כאשר מתייחסים לילד באופן פרטי כמו למשל להכניס לילדה ממתק לילקוט עם פתק: שיהיה לך יום מתוק, וכן כל פניה אישית לילד והענקה אישית, מבטאים חום.
עם זאת חשוב לדעת, שנתינה מהווה חום רק כשמעניקים אותה לילד מהרצון החופשי, בלי שהוא ביקש הפציר וכמעט הכריח. כשילד מנדנד שהוא רוצה משהו, ואנחנו נכנענו ונתנו לו – אין בזה חום כי אם כניעה. גם הילד לא נהיה שבע נפשית מכזו נתינה. הוא יודע שלולי סחט את הוריו לא היה מקבל זאת. לכן, נתינה כזו היא ריקה מבחינה רגשית.

על כן, אהבה הינו רגש האומר: אנחנו רוצים אותך תמיד לידנו ושמחים בשמחתך. החום הוא ביטוי של האהבה ומתבטא בהענקה גשמית. פינוק אינו אהבה אלא כניעה. פינוק זה לעשות עבור הילד באופן קבוע את מה שהוא יכול לעשות לעצמו. כשאנו מכינים לילד משהו למענו בלבד, אנחנו מעניקים לו חום, ומגבירים את האהבה. כשאנו מבצעים עבור הילד את מה שהוא יכול וצריך לבד, אנחנו מחלישים את השרירים הרוחניים שלו, והופכים אותו לרודן עלינו. ילד כזה גדל חסר בשלות רגשית, וככל שיגדל, הפער בין מה שהוא צריך להיות לבן מה שהוא באמת – גדל.

כהורים החפצים להיטיב עם ילדינו, עלינו למצוא את הגבול הברור העובר בין פינוק לחום ואהבה שכן חום ואהבה מצמיחים ובונים את נפשו של הילד ופינוק בכוחו חלילה להרוס. במקרים של מחלוקת בין ההורים כדאי לשבת יחד ולחשוב ולגבש עמדה אחידה שתקבל משנה תוקף כאשר היא תגיע משני ההורים, וכבר אמר הרב קוטלר זצ"ל, שהצלחה בגידול ילדים הוא: חמישים אחוז תפילות, וחמישים אחוז שלום בית.
המשיכי, להעניק לילדיך חום ואהבה, המנעי מפינוק, ויישרי קו עם בעלך, וכך תגדלי בסייעתא דשמיא ילדים בריאים בגופם ובנפשם.