בני זוג מקיימים ערוצי תקשורת שונים במהלך חיי היום יום שלהם. נושאי התקשורת כוללים עניינים וסידורים טכניים, ושיתוף בתחומים מהותיים יותר. אך מה קורה כאשר משהו מתפספס ואנחנו לא מובנים כראוי? כאן, מסתבר, נכנסים גורמים נוספים המשפיעים על ערוצי התקשורת שלנו, וחיכוך פשוט, שהיה יכול להיפתר בשיחה טובה, גורר אחריו שרשרת של תגובות ומעגל שלילי שהופך להיות כדור שלג. על "פסק הזמן" שכולנו צריכים מדי פעם לקחת – בתיאור המקרה הבא.
לחדר הטיפולים הגיע זוג בשנות השלושים לחייהם. היא עורכת דין במקצועה, הוא רואה חשבון. היא אוהבת מאוד את עבודתה ומשקיעה בה שעות רבות. הצלחותיה הביאו לכך שהיא נחשבת למקצועית ביותר בתחומה, ובהתאם לכך גם השכר בו היא משתכרת, שהוא יותר ממה שמשתכר בעלה. כל זאת גרמו לבעל להרגיש פחות ערך ממנה.
הוא ניסה לא פעם להתעניין בחוויותיה בעבודה, אבל היא הייתה עונה בקצרה וללא עניין, מה שגרם לו לקבע את עמדתו כ"שווה פחות". על מנת לחסוך מעצמו את תחושת הדחייה, התעניינותו הלכה ופחתה מתוך מחשבה ש"היא כל כך יעילה ונמרצת, וכל כך עסוקה, ולכן אין לה עניין לדבר אתי על החוויות שהיא חווה בחיי היום יום".
היא, לעומת זאת, חשה שאין לה שותף שמתעניין בה ושאיכפת לו ממנה וממה שהיא עושה במהלך היום. כאשר הם היו מדברים הוא היה מעלה נושאים שונים חוץ מנושא העבודה שלה, מה שגרם לה להבין שהוא רואה את מאמציה כדבר המובן מאליו, ולא כנושא הראוי לדיון. היא חשה בלתי מוערכת על ידו דווקא בזמן שכל סביבתה בעבודה רחשה לה כל כך הרבה כבוד והערכה.
מכאן החלה שרשרת של תגובות שהלכו וקיבעו עוד יותר את כל אחד מבני הזוג בעמדתו, כשהריחוק ביניהם רק הולך ומחריף: הוא מרגיש מחוץ לתחום בכל הקשור לעיסוקה המקצועי, ונמנע מלהעלות את הנושא על מנת לא להרגיש דחייה, והיא מרגישה לא מוערכת ולא חשובה על ידו ולכן נמנעת מלשתפו.
הם הגיעו לקליניקה כאשר שורר ביניהם מתח וניכור, הנושא תפס מקום כל כך מרכזי בתקשורת ביניהם, עד שהוא הצליח להרוס כמעט כל חלקה טובה בזוגיות שלהם.
כאשר הרחבנו ועיבדנו את הנושא, התברר שבלא משים הוא היה פונה אליה באותם זמנים שהיא הייתה לחוצה, עמוסה, קצרה בזמן או עייפה. הפניה ממנו אליה הייתה דווקא במצבים אלו משום שהוא היה מעוניין להיות חלק מעולמה כאשר הוא הרגיש שהיא זקוקה לו. הוא רצה לא רק לדעת מה עובר עליה מבחינה אינטלקטואלית, אלא בעיקר מבחינה אמוציונאלית וממקום רגשי יותר.
המקום הזה גרם לה לענות תשובות קצרות ענייניות, והן שהביאו לתחושת הדחייה אצלו, בייחוד כאשר הן חיזקו אצלו את עמדת הנחות בשל מעמדה המקצועי. אך בדיוק ההיפך ממה שהוא חשב, דווקא תגובותיה הקצרות והענייניות היו השיתוף שלה בכך שהיא לחוצה, עמוסה ועייפה. בתגובות אלה היא רצתה להזמין את קרבתו והבנתו. כלומר בזמן שהוא הרגיש דחוי מתגובותיה לפי תפיסתו, היא בעצם שיתפה אותו בחוויותיה לפי תפיסתה. שני בני הזוג נדהמו לגלות כמה מסר בלתי מילולי הועבר ביניהם ולאיזה הרס הוא גרם בהיעדרה של תקשורת גלויה.
שניהם נקטו עמדה שכללה פרשנות ופתרון: הוא הרגיש דחוי על בסיס הפרשנות שלו ולכן פחות התעניין בה, והיא פירשה את חוסר ההתעניינות שלו כחוסר הערכה. כאשר ההבנות היו מוטעות, גם הפתרונות שכל אחד מהם נקט היה שגוי. הם היו כל כך עסוקים ב"לפתור את הבעיה" ופחות בלהבין אותה, מה שהוביל את שניהם לעשייה מהירה אבל לא יעילה.
אחד המוטיבים המרכזים שחוזרים בין בני זוג הוא האופן בו כל אחד מפרש את ה"עובדות" לפי תפיסותיו והבנתו מבלי לאשש אותן עם זולתו. פירוש מוטעה יוצר פער בין שני בני הזוג, שגורר אחריו מתח ורגישות יתירה. מכאן הדרך "קלה" לאין סוף חיכוכים ומרירות שעשויים להוביל לתחושה שלבעיה הזו או לפעמים לזוגיות הזו אין פתרון.
הפרשנויות שלנו את המציאות נתפסות כאמתיות כל כך, מה שמקשה עלינו לחשוב שאולי יש עוד דרך לראות את המציאות, בדיוק כמו ראיה של תמונה חלקית מתוך נוף שלם. אנו עשויים להאמין שבן או בת הזוג שלנו הם לא מתחשבים, לא מתעניינים, לא ברי שיח, לא אחראים וכדומה, אך ורק על סמך פרשנויות שלנו.
הפיתרון הוא שיח פתוח, כנה ומשתף בו בני הזוג מלבנים ומבהירים את תחושותיהם תוך הזמנה למתן וקבלת הסברים. שיח שכזה, ללא האשמה או שיפוט ומתוך רצון הדדי לשיפור ותועלת, יהפוך כל קונפליקט שכזה להזדמנות של בניה וקרבה. במהלך המפגשים הטיפוליים שני בני הזוג ליבנו את תחושותיהם והרגשותיהם. שניהם הבינו שרצונם הוא בשיתוף, הכלה והבנה והפרשנויות שלהם הם שהובילו אותם למקומות אחרים לגמרי. לאחר שכל אחד שמע את הצד השני והבין אותו הייתה ביניהם אווירה של הקלה והשתחררות.