"תני חבורה ומשפחה כך הן דומים לכיפת אבנים את נוטל ממנה אבן אחת
וכולה מתרועעת, את נותן עליה אבן אחת וכולה עומדת."
(מדרש רבה בראשית פרשה ק פסקה ז)

משפחה היא קבוצה אנושית מיוחדת במינה אשר בה שותפים אב, אם וילדים. המשפחה מהווה כעין מעבדה אנושית שבה מתערבבים ומתעצבים תחושת שייכות מחד ותחושת מובדלות מאידך. משפחה מורכבת ממשפחת המוצא – הורי הזוג, משפחת הגרעין - הזוג הנשוי, ותת מערכות - ילדים. משפחת הגרעין עוברת מספר שלבים ומשימות במעגל החיים: השלב הראשון הוא התנתקות הפרט ממשפחת המוצא. התנתקות זו היא תנועה צנטריפוגלית – מהפנים החוצה הכוללת תהליך של היפרדות. בשלב השני יוצרים בני הזוג את תא הנישואין בו יש חיבור בין בני הזוג ומשפחות המוצא. השלב השלישי הוא שלב ההורות בו נקלטים הילדים לתא המשפחתי. שלב זה מאופיין בתנועה צנטריפטלית – פנימה, הכוללת גיבוש ואיחוד. השלב האחרון הוא שלב התרוקנות הקן. בשלב זה בני הזוג מסייעים בבניית משפחותיהם של הילדים וגם בבנייה מחודשת של הזוגיות שלהם. בשלב זה התנועה היא צנטריפטלית – פנימה בה חוזרים להשקיע בזוגיות. בשלב עזיבת הקן מצויים לא מעט קשיים הגורמים לשלב זה להיות בעיה נפוצה שהולכת ומחמירה בכל הארצות המפותחות.

כוח המשפחה
המשפחה הנה הקבוצה הראשונה המקבלת את הילד כאשר הוא "ריק" מבחינה חברתית, והיא המורה לו נורמות חברתיות. המשפחה מספקת לילד את צרכיו הפיזיים הכוללים מזון, הלבשה, הוצאות בית ספר, בלויים, מגורים וכדו', מלמדת אותו כיצד להסתפק באמצעים העומדים לרשותו, כיצד לשלוט בדחפיו ורצונותיו וכיצד להתנהג בהתנהגות הולמת. באמצעות המשפחה נוצרת השייכות לעם ולמסורת ונוצר קשר הדורות. השתייכות ל"בן משפחה" יוצרת תחושת "אנחנו" שהיא מעין זהות הדדית קולקטיבית המקנה כוח רב ליכולת ההשפעה של ההורים. מכיוון שהצעדים הראשונים נערכים בבית בתקופה שהילד גמיש ופתוח לכל קבלה ואין לו יכולת לשפוט, להשוות, להתנגד או לדחות, הוא מקבל את הנורמות, התובנות והמסורות מהוריו כ"דיו כתובה על נייר חדש" המוטבע עמוק בנפשו ויוצר תחושת שייכות חזקה למשפחתו.

"על כן יעזוב איש את אביו ואמו"
אחת מהמשימות החשובות ביותר בראשית הנישואין היא התנתקות הפרט ממשפחת המוצא. שלב זה, שלב עזיבת הקן - מתחיל עוד כשהילדים מגבשים את עצמאותם בתקופת גיל ההתבגרות, עוד הרבה לפני שהילדים נישאים ומקימים תא משל עצמם. התהליך מתחיל ביכולת ההורים לאפשר לילדים להיפרד, ולקיים דפוסי תקשורת חדשים עם ילדיהם המתבגרים הכוללים יותר גמישות, אורך רוח וסבלנות, תוך מתן סיוע ועזר לגיבוש עצמאות הנשענת על יסודות שניקנו בבית ההורים.

חשוב להבין כי התנתקות אין פירושה התעלמות או חוסר התייחסות, אלא התנתקות מבחינה רגשית, במובן של היפרדות המאפשרת צמיחה והתפתחות במקום אחר. המעבר לאינדיבידואליות, היפרדות ופיתוח העצמי לא תמיד מובן מאליו והוא טומן בחובו לא מעט קשיים. חלק מהבעיות נובע דווקא מצד ההורים שלא מאפשרים לילדיהם להתפתח ומכל מיני סיבות מעדיפים שיישארו תלותיים בהם. כך, במקום לטפח עצמאות הם מטפחים תלותיות כבר משלבים מוקדמים של הילדות, דפוס שבא לידי ביטוי בייחוד בשלב זה של עזיבת הקן, או במקרה הזה, של אי עזיבת הקן.

הדילמות של עזיבת הקן המשפחתי
תופעה זו של תלות בהורים היא בעיה שהולכת ומחמירה בכל הארצות המפותחות. היא באה לידי ביטוי במספרים רבים מאוד של בוגרים צעירים המפתחים תלות רגשית וכלכלית קיצונית בהוריהם. בוגרים תלותיים אלו, הינם חרדתיים, רובם בשנות העשרים לחייהם, אך חלקם בשנות השלושים או הארבעים, אשר נשארו והתבודדו בבית, ונשארו לגמרי תלויים בתמיכת ההורים, ללא יכולת לתפקד ולהתמודד עם משימות החיים. ברוב גדול של המקרים, מדובר בבוגרים הסובלים מהפרעות חרדה.

הבוגר התלותי היה רוצה, אולי, להתרחק מההורים אך הוא נמצא בעמדת תלות מוגזמת. החשש מפני האוטונומיה והעצמאות נתפסת כבגידה, נטישה וחוסר נאמנות למשפחה, באופן המעכב את מעברם מגיל ההתבגרות לתפקוד נפשי וכלכלי עצמאי. תלות זו מלווה לעתים קרובות בחוסר תפקוד ובמצוקה ניכרים, הן אצל הבוגרים והן אצל המשפחות הנושאות בנטל. תופעה זו, המכונה "תלות תובענית", מאופיינת לעתים קרובות בהסתגרות, התמכרות למחשב, החלפת יום בלילה, הטחת האשמות בהורים, ודפוס בו- זמני של האשמה והתעלמות כלפי ההורים.

לתופעה זו מייחסים החוקרים מספר סיבות:
א) העובדה שבחברות שפע משפחות מסוגלות "לשאת" צעיר שאינו עובד, מבלי שיהווה עבורם נטל כבד מדי.
ב) ההתארכות של גיל ההתבגרות בחברות המודרניות כתקופה של חיפוש הזהות האישית והמקצועית, יוצרת מצב בו פחות ברור לצעיר מתי עליו להתחיל לדאוג לעצמו.
ג) התערערות הסמכות המסורתית, אשר אפשרה להורים בעבר לקבוע לילדיהם כיצד לנהל את חייהם.
ד) קיומו של עולם וירטואלי המאפשר לצעירים "לחיות דרך המחשב" מבלי להיחשף ללחצים של החיים המציאותיים.
ה) מציאות של מצב כלכלי בו ילדים מתרגלים לרמת חיים גבוהה שתפגע באופן משמעותי ביכולת שלהם לנסות ולהפוך לעצמאיים.
לסיבות אלו מתווסף לעתים קרובות דפוס ייחודי של אינטראקציה משפחתית, המכונה "מלכודת התלות". הביטוי "מלכודת התלות" מתייחס למערכת משפחתית שבה מתקיימים שלושה מאפיינים מרכזיים:
(א) הצעיר תלוי באופן שאינו מתאים לגילו באספקת שירותים, מגורים או כספים מהוריו, ואילו הוריו מרגישים שאין להם ברירה אלא לספק את צורכי התלות של הצעיר.
(ב) ליקוי בתפקודו של הצעיר בתחומים שונים כגון לימודים, עבודה וחברה.
(ג) קיימת רמה גדולה של מצוקה או דאגה אצל ההורים, המשפחה או הצעיר עצמו.

במצב זה מתקיימים יחסי גומלין בין הצעיר והוריו אשר מעמיקים את תחושת המלכוד התלותי ההדדי. כך למשל, עצם הניסיונות של הצעיר ושל הוריו להקל על המצב מביאים דווקא להחמרתו. החוויה מזווית הראייה של הצעיר היא, שאין לו ברירה אלא לקבל חסות מהוריו ולהישען עליהם כדי להימנע מחרדה או מתחושת הכישלון שהוא נוחל בכל חשיפה למציאות החיצונית. אולם, החסות באווירה המוגנת של הבית מורידה עוד יותר את תחושת היכולת של הצעיר ובכך מעמיקה את חוויית המלכוד. ההורים מצדם, מרגישים חמלה עמוקה כלפי ילדם ופועלים על מנת להקל על סבלו. עם זאת, המגננה שההורים מעניקים לצעיר כדי להקל על סבלו מעמיקה את התלות ומקטינה את יכולת ההתמודדות. עם הזמן נוצר מצב בו ההורים לא מאמינים שניתן לנהוג אחרת.

המלכודת זוכה להידוק נוסף, בכך שההורים מרגישים חובה להסתיר את המצב מן הסביבה, בין אם מתוך בושה או בין אם מתוך כבוד לפרטיותו של הצעיר. הסתרת הבעיה מביאה לניתוק הולך וגובר של המערכת המשפחתית מן העולם החיצון. בידוד המערכת המשפחתית מצמצם את הגירויים הסביבתיים שהיו יכולים לשמש כזרזים לשינוי, וכך הופך הסוד למרכיב נוסף בהידוק המלכודת ובהנצחת המצב.

"גישת ההתנגדות הלא אלימה" (NVR) הינה מודל להתמודדות ההורים עם מצבים של הסתגרות ותלות תובענית של ילדיהם הצעירים שפיתח הפסיכולוג חיים עומר. ע"פ גישה זו, מדריכים את ההורים לוותר על אשליית השליטה, להפסיק להטיף ולהימנע מהסלמה, ומאידך לנסח מערכת של חוקים, מתן שכר וענישה ודיונים לצמצום שירותי ההורים עד לקיום אוטונומיה מלאה לילד בעל התלות התובענית.

עומר טוען, כי ההתמודדות עם ילדים בוגרים איננה שונה מן ההתמודדות עם מצבים דומים אצל ילדים צעירים, אך יחד עם זאת היא מתייחדת בקשיים נוספים הנובעים מכך שמצבו של הבוגר מקובע יותר מאשר זה של ילד, וכן, תגובותיו עלולות להפחיד לעיתים את ההורה הבוגר. בנוסף, הורים רבים לבוגרים תלותיים משוכנעים יותר בעומק הפתולוגיה של ילדם הבוגר, וחשים שהילד כבר "פספס את הרכבת".

קשיים אלה יוצרים שני דגשים שמאפיינים במיוחד את העבודה עם הורים לבוגרים תלותיים:
א) הגיוס וההיערכות לפעולה חייבים להיות מדוקדקים הרבה יותר: שבועות ולעתים חודשים מושקעים בכדי לסקור עם ההורים תרחישים אפשריים, לעזור להם בגיוס תמיכה, להתמודד עם חרדותיהם ההוריות הטבעיות, ולהגיע לתמימות דעים מספקת על מנת לצאת לפעולה.

ב) העבודה עם הורים של בוגרים תלותיים מגיעה לעתים קרובות לשיאה ב''אירוע מכריע'', בו ההורים מבצעים פעולה נועזת היוצרת פריצת דרך. לאחר הפעולה נותרות עוד נקודות רבות לעבודה, אך המצב אינו עוד כפי שהוא היה. הן ההורים והן הילד מודעים לכך שנפתחו אפשרויות ממשיות. בפגישות הטיפוליות מעלים את נושא "האירוע המכריע" ומציינים שיש צורך בצעדי הכנה משמעותיים לקראת האירוע, ושבצעדים אלה ההורים יתחזקו ויוכלו לראות סימני התמודדות שונים אצלם ואצל הילד.

צעדים הוריים אלו מחייבים הכנה מדוקדקת ולווי מקצועי צמוד, שבלעדיה הם עלולים להיכשל ואף להביא להעמקת המלכודת. למשל, בעוד שפעולה חפוזה מתוך דחק וללא הכנה מראש עלולה להביא לתוצאות בעייתיות ולחזרה מהירה למצב הקודם, פעולה מתוכננת היטב תיצור סיכוי מרבי לתפנית חיובית.
על ידי קביעה ברורה ונחושה של עמדתם ומקומם, יוצרים ההורים מצב חדש, בו הבוגר יכול ללכת לדרכו. גם במקרים בהם הבוגר ממשיך לגור בבית ההורים, נעשית ההיפרדות כך שההורים מסוגלים עתה לדבר על "הבית שלנו" (של ההורים) ולקבוע תנאים להמשך המגורים בו. הקביעה הברורה והנחושה, והתייצבותם האיתנה של ההורים בביתם, מאפשרת את היעזרותו של הבוגר בעוגן ההורי, ומספקת לבוגר את תנאי היסוד לעצמאותו האישית. בשונה מן העגינה ההורית אצל ילדים קטנים, התהליך עם הורים של בוגרים אמור להסתיים בהרמת העוגן, כלומר בשיגור הבוגר לדרכו. תהליך זה טבעי לשלב ההתבגרות של הילד, אך ניתן לקיימו גם בשלבים מאוחרים יותר, וכל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן.