אחת המידות המאיימות ביותר על שלום הבית היא מידת הכעס. הכעס הרסני ומסוכן לא רק משום שהוא מעכיר את האווירה בבית אלא משום שרובנו כועסים על עצמנו בדיוק בגלל שאנו כועסים. כתוצאה מהכעס על הכעס, נעשה התסכול גדול פי כמה וכמה. אך אין זה הכרחי לכעוס על העובדה שאדם כועס. יש לתקן את עצם הכעס מתוך הבנה וחמלה, כי אין הכעס מופיע מתוך בחירה. הכעס הוא הרגל מחשבתי שנשתרש בנו מגיל צעיר ונהפך להיות לנו לטבע שני. תיקון הכעס בחמישה שלבים – במאמר הבא.

הצעד הראשון בתיקון הכעס הוא, כמו בתחומים רבים אחרים, מודעות. עלינו להבין את שורש הכעס ולדעת ממה הוא נובע ומדוע. התיקון יוכל לבוא רק לאחר התעמקות בנפש כפי שאמרו חז"ל: "אין הדינים מתמתקים אלא בשורשם". בזכות מודעות עצמית אפשר בהדרגה להשתחרר ממידת הכעס. נשווה זאת לתהליך של גמילה מעישון: אדם מעשן שנים ומחליט שעליו להפסיק. הוא מבין שהוא לא נולד עם סיגריה בפה, הוא פשוט התרגל לכך עוד מתקופה שבה הוא לא הפעיל את כוח הבחירה שלו בצורה בוגרת, עד שהעישון נהפך להיות חיוני עבורו והקשה על יכולת הבחירה שלו. בשלב המודעות הוא מעמיק בנפשו להבין כיצד העישון בא לפצות אותו או למלא את זמנו הפנוי או לייצב את עמדתו בחברה וכו'. (מובא בספר "מכתב מאליהו" שהגמילה מעישון לימדה את הרב דסלר הרבה על עבודת המידות.) כך גם בגמילה מהכעס. הצעד הראשון הוא להבין שאדם לא נולד כעסן, הרב וולבה מסביר שהכעס היא מידה שהתרגל לה האדם. היא לא חלק מזהותו הפנימית, ועל כן אפשר לקוות להשתחרר מהכעס בהדרגה ובסייעתא דשמיא.

הצעד השני הוא פירוט המודעות עצמית. באומץ וכנות ניתן לגלות שהכעס נוצר תמיד מתחושת פגיעה, גם אם היא פגיעה עקיפה. אין זה משנה אם הפגיעה צודקת או לא, אם אדם נפגע, הפירוש הוא שלדעתו, מהזווית ראייה שלו, אין הפגיעה צודקת. על כן מיד הוא מוחה. הכעס, אם כן, הוא ביטוי של מחאה. אך יש סיבה נוספת לכעס חוץ ממחאה על אי-צדק. אפשר גם לזהות בכעס מעין בריחה מהכאב של הפגיעה. הנפגע בורח מהכאב כי הוא מפחד. מעניין למצוא זאת גם בדברי רש"י (פרשת כי תבא כח'-סה') על המילים "לב רגז" אותן הוא מפרש כ"לב חרד". האדם מפחד מהשהייה הצורבת במצב של כאב שמגיע כתוצאה מפגיעה. הוא מאמין באותו רגע שעדיף להתעלם ולעבור ישירות למחאה ולכעס, ובכך עסוק הכועס בפוגע, הוא מבקר אותו, דורש את תיקונו ודורש ממנו התנצלות. הנפגע "מרוויח" שאין הוא צריך להתמודד עם הכאב של עצמו. ניתן, אם כן, לראות את הכעס כמנגנון הגנה – אדם נפגע ומפעיל אוטומטית את ההגנה המורגלת מילדות: כעס. וכן נוהגים לומר: ההגנה הכי טובה היא התקפה. אך יש פה טעות גדולה, כי הכועס לא הרוויח שום דבר חוץ מהסחת הדעת מכאבו. שום בעיה לא נפתרה ממש, ההיפך הוא הנכון. ההתעלמות משורש הכעס, שהוא הכאב מהפגיעה, רק מחריפה את התסכול והצטברות הרגשות הקשים. לסיכום, שורש הכעס הוא הכאב שבפגיעה ובאי הצדק שבה. הבנה זאת מוליכה אותנו לצעד הבא, השלישי, והוא תחילת התיקון עצמו.

 הצעד השלישי הוא התבוננות אמיתית: איך אדם מתייחס אל עצמו כאשר הוא חש את הכאב שבפגיעה? הכעסן נוטה להתבייש בכאב, כאלו זה ביטוי לחולשה נפשית. להודות בכאב שבפגיעה נדמה כהודאה על ילדותיות וחוסר בגרות נפשית, לכן הוא כועס על עצמו כאשר הוא מזהה את כאב הפגיעה. אך אם הנפגע היה ילדו הקטן בן השלוש, הוא היה מרחם עליו ומחבק אותו באהבה של אבא. התיקון בצעד שלישי הוא ההכרה שהילד הקטן יושב בעומק הלב של כל אדם,  גם כאשר הוא מבוגר, כי המבוגר יושב בשכלו, אך הילד שבתוכו שוכן בלבו. על כן, תיקון הכעס מתבטא בשינוי היחס לעצמו כמי שמכיר ומקבל באהבה את הילד שבלבו. הכאב הנחשב כחולשה בעיני הבוגר, כעת נחשב לטבעי ומובן עבור הילד שבלב. במקום להתבייש ולכעוס על הכאב ולעבור מהר למחאת הכעס, יכול הנפגע להישאר עם הילד הכאוב שבלבו ולחבק אותו בדמיונו, ממש כאב רחום וחנון המחבק את ילדיו. בכך הוא מקיים את מצוות "ודבקת בדרכיו", מה הוא רחום אף אתה רחום כדברי חז"ל. מעמדה אוהבת זו מוכן הכועס לעבור לצעד הרביעי והאחרון בתיקון הכעס: הבנת הפגיעה.

הצעד הרביעי הוא מהפיכה בהבנת הפגיעה. אדם נפגע מהפוגעים בו רק משום שהוא מאמין שאם פוגעים בו, סימן שמשהו לא בסדר אצלו. זה נשמע מוזר בהתחלה, כי עובדה שאנחנו מתנגדים וכועסים על אי הצדק שבפגיעה. אך במחשבה שנייה, אם באמת יש לנו הערכה עצמית בריאה, אז גם כשאומרים לנו דברים שאמורים לפגוע, לנו זה לא עושה שום דבר. זה עובר לידינו כי פשוט לא התייחסנו ברצינות למילים שלא מתאימות לנו. על כן כשאנשים זרים מתייחסים אלינו בבוטות או בזלזול, אין הפגיעה מורגשת בעומק, אם בכלל. אך כשהפגיעה באה מאדם קרוב, כמו בן זוג, הורה או ילד, אנו מאד נפגעים, וקשה לנו לעבור לסדר היום. בתת ההכרה שלנו אנו חוששים שיש קצת אמת בדבריהם, שהרי הם, הפוגעים, אמורים להכיר אותנו היטב. אז אף על פי שאיננו מסכימים במודע, עצם הנפגעות מושרשת במחשבה מוטעית: אם מי שקרוב אלי מראה זלזול כלפי, אז אולי זה נכון, אולי יש בי חיסרון כזה או אחר, וזהו שורש הכאב. האמונה התמימה הזאת קיימת בנו עוד מילדות, ולאחר שהיא מופנמת היטב היא ממשיכה להתקיים בנו עד שנשתחרר ממנה. כילדים תמימים חשבנו שהבוגרים צודקים ואנחנו באמת ראויים לפגיעה כי אנחנו חסרים. אך כמבוגרים אנו יודעים מהתורה ומדברי חז"ל שאנחנו אצילי נפש וטובים במהותנו "כי בצלם אלוק'ים ברא את האדם". האר"י ז"ל אומר שהאדם הוא ללא כתם בנשמה, ברוח ובנפש, אך בלבושין שלנו שהם המחשבות שלנו על עצמנו, שם הכתמים. מכוח האמונה שאנחנו באמת בסדר גמור, כדברי דוד המלך "ועמך כולם צדיקים", אנו יכולים להביט על הרגל הכעס שבנו בחמלה ולא בכעס. זה המטרה של הצעד הרביעי, הנקרא בלשון חז"ל: "מיתוק הדינים." מעמדה נפשית בריאה זאת ש-"אלוק'ים ברא את האדם ישר", אנו גם פתוחים לקבל ביקורת וחידושים אחרים. כעת נותר רק הצעד החמישי והאחרון: התפילה.

לאחר שזכינו להבנה חומלת להתמכרות התמימה שלנו לכעסים, וקלטנו שהם באו כתוצאה הגיונית מההנחה הילדותית שאנחנו לא בסדר, בפרט כאשר מתייחסים אלינו  בתוקפנות  או בזלזול, כעת לא נותר לנו אלא להתפלל לריבונו של עולם ולבקש שלא נצטרך למחות בכעס על מחשבה מוטעית שאנחנו פגומים, ומתוך שנדון את עצמנו לכף זכות נדע גם לדון את השני לכף זכות. שהרי הוא לא פחות צלם אלוקים מאתנו.