כמעט בכל תחום בטבע ניתן לראות את סוד קיומו בשמירה על איזון בין כוחות שונים ומתנגשים. ניקח לדוגמא את המנגנונים בגוף האדם האחראים על ויסות הגוף ועושים זאת בתחכום רב, הללו אחראים על האיזון בין חום וקור, ערנות ועייפות, רעב ושבע, וכשרמת האיזון בין המערכות מופרת התוצאה היא "קלקול" העלול להביא לפגיעה בבריאות ואף לסכנת חיים. כמו ברפואה גם בזוגיות, מניעת הקלקול תושג באיזון נכון בין הכוחות המשתתפים בתפעול המנגנון, וכל הפרה באיזון העדין עלולה להביא לפגיעה במערכת כולה.

בריאותנו הפיזית מושפעת לא רק ממידת האיזון בין מערכות הגוף אלא גם מהאיזון בין גוף לנפש. לכן מצבים בהם האדם מרגיש רע ומדוכדך, הוא עשוי להפסיק לאכול ולחוות הנאה מחייו, ואף לאבד את המוטיבציה להמשיך לחיות, בכך, הוא עלול ליבול כתוצאה ממצבו הנפשי. לעומת זאת, כשאנו מאוזנים מבחינה פיזית ונפשית, אנחנו בריאים. הנפש משפיעה על הגוף, והגוף על הנפש, שמירת האיזון ביניהם היא הערובה לחיים בריאים ואנרגטיים.

האיזון בין גוף לנפש מקבל ביטוי נוסף גם כאשר בוחנים את ההשפעה של נישואין יציבים על בריאותנו הפיזית. מחקרים בעשור האחרון מראים בבירור קשר בין הנאה מזוגיות לשמירה על הבריאות, למשל, מחקר שפורסם ב – 2002 באוניברסיטת הרווארד עקב אחר 28,369 גברים בני 77-42, במשך 10 שנים. במחקר נמצא כי 1,365 מהגברים מתו ממחלות לב. משסווגו על פי מידת קשריהם המשפחתיים והחברתיים, נמצא כי לגברים הבודדים והלא חברתיים היה סיכוי גבוה ב-53% למות ממחלת לב בהשוואה לגברים בעלי הקשרים החברתיים. במחקר נוסף נבדקו 583 גברים ונשים בסביבות גיל 60 שאושפזו בבית חולים עקב התקף לב. לאחר שנבדקה ההיסטוריה רפואית והפסיכולוגית שלהם, חזרו החוקרים לבדוק את אותם אנשים שנה לאחר הבדיקה הראשונה. תוצאות המחקר הראו, כי לאלה שדיווחו שהם נהנים מקשר חברתי קרוב היה סיכון נמוך ב-50% למות ממחלת לב. החוקרים מדגישים שהם מצאו שלעומק הקשר הרגשי משמעות רבה יותר מאשר לכמות מערכות היחסים של האדם במניעת מחלות לב. מחקרים נוספים היום גורסים כי עוינות, כעס, מתח, דיכאון ובידוד חברתי תורמים למחלות לב.  (צוטט בפורטל למידע רפואי www.doctors.co.il).

לא פלא שאף מערכת הנישואין עצמה משיגה את יציבותה על ידי איזון. בני הזוג האמונים על הזנת המערכת ופריחתה, עושים זאת על ידי מודעות לכוחות השונים, ושאיפתם לשמירת איזונם. הקשר הזוגי מתוחזק בעיקר על ידי איזון בין "אני" ל"אנחנו", ובין "אנחנו" ל"הם".

בין "אני" ל"אנחנו"
בתחילת הנישואין אנו, ברך כלל, מוותרים ומטשטשים את ה"אני" שלנו על מנת ליצור את ישות הנישואין. לרוב, הוויתור הזה אינו נתפס בתחילת הדרך כהקרבה. להיפך, הוא חלק בלתי נפרד מתחושות האופוריה האוחזות אותנו בתחילת הקשר - אנו מוצאים את עצמנו מאושרים מכך שבן הזוג נהנה גם אם הנאתו היא תוצאה של וויתור עצמי. בתקופה זו ה"אני" לובש פנים של "אנחנו". פתאום אנו מתלהבים ממה שבעבר היה מעורר אצלנו חשש, כי מה שהיה מרתיע אצל ה"אני" מעורר ריגוש והנאה כשהפכנו ל"אנחנו".

השלב האופורי מהווה בסיס חיובי להמשך התפתחותה של מערכת הנישואים, אך השפעתו החיובית תהיה מותנית בעבודה אישית וזוגית למרות תחושת הנאהבות המאפיינת אותו. זאת משום שבתחילת ההיכרות נוטים בני הזוג להשטיח בעיות ולהעלימן, מתוך תפיסה מוטעית שהכרה בבעיה מאיימת כביכול על יסודות הבית. אך המציאות היא, שכשתגיע ההתפכחות, אותן בעיות שנדחקו מתחת לשטיח יצופו בממדים שבני הזוג לא יוכלו שוב להדחיקם, והעבודה לפתרונם תהיה מורכבת יותר.

אפשרות מתן הביטוי לנפרדות בני הזוג, היא המפתח לנישואים יציבים. הישות המתהווה מחיבור השניים, קורמת עור וגידים ומבשילה לכדי ישות יציבה ומשביעת רצון רק אם היא עונה על צרכיהם הנפרדים של הגבר והאישה. במצב שכזה, שניהם מרגישים בטוחים בתוך המערכת, ואילו כאשר צורך אישי של אחד מהם או של שניהם אינו מתממש, מתפתחת דינאמיקה של ריחוק וניתוק ביניהם.

קשר זוגי מעניק חוויה נעימה מתחושת הביחד, אך מטבעו, בשלב מסוים תחושת הביחד מתעמעמת, משום שבמהותה היא מורכבת משני פרטים נפרדים, שלאחר זמן יחזרו לדרוש את ייחודם ועצמאותם. חכמת הבניין היא, ליהנות מהביחד אך בד בבד לזהות את צרכי הייחוד של הבעל והאישה, על מנת שההתפכחות תוביל לאיזון ולא לפירוד.

בין "אנחנו" ל"הם"
כל מה שנמצא מחוץ למסגרת של "אנחנו" נכלל ב"הם" - כולל ילדינו, הורינו, משפחתנו וחברנו. כאמור, יחידת תא זוגית מורכבת משני צלעות, הגבר והאישה. שני כוחות מניעים אותם, הצורך להיות מאוחדים וקרובים מול הצורך להיות נפרדים ואינדיבידואליים. אותם שני כוחות מנוגדים פועלים בכל מערכת זוגית. בני הזוג נעים כל הזמן בין קרבה לפירוד, מצד אחד ישנה משיכה לאיחוד - ל"אנחנו", ומצד שני מניע כוח אחד של אינדיבידואליות – "אני". כשיש איזון בין שני הכוחות, המערכת זורמת ויציבה, כשמתערער האיזון נוצר מתח וחרדה בתוך המערכת, ויש צורך להפגת החרדה.   
 
הפגת החרדה במצבים כאלו תיעשה לרוב על ידי הכנסת צלע שלישית למשחק. זה יכול להיות ילד, הורה, חבר, עבודה, תחביב, כל אובייקט או אדם אחר הממלא תפקיד מרגיע, ומאפשר לבני הזוג להמשיך את הברית הרגשית ביניהם בלא החרדה.

ישנם משולשים זמניים שיכולים לתרום למערכת, למשל, מטפל זוגי שמעורב זמנית בתוך המשולש אך שומר על נפרדות, או חבר, הורה ורב שאינם מעורבים באופן קבוע במשולש, שומרים על נפרדות ועוזרים במעורבותם הזמנית במשולש על מנת להפיג את החרדה. אך, כל משולש כזה, כאשר הוא קבוע הוא הופך חלק בלתי נפרד מהזוגיות ומרחיק את היכולת של בני הזוג להתקיים כיחידת תא אחת, מובחנת, היודעת להתמודד בעצמה עם האתגרים העומדים מולה.

על מנת שמשפחה תתפתח בצורה בריאה ומאוזנת, היא צריכה לעבור תהליך. החל מהקמתה על ידי איחוד בני הזוג ליחידת תא זוגית אחת, ובהמשך הפרדה בינה לבין תתי המערכת, תוך כדי אפשרות להזין את כל החלקים בתוך יחידת התא הזוגית ומעבר לה כלפי הילדים והמעגלים הרחבים יותר. חשוב להדגיש שנפרדות אינה נתק ואינה חיפוש תחליף רגשי אחר, היא נובעת ממידת המובחנות של האדם באופן אישי ומידת המובחנות של משפחות המוצא.

מובחנות
המושג "מובחנות" לקוח מתחום הביולוגיה. כל התאים בגוף נוצרו מאותו סוג תא מקורי. כאשר הם משתנים, הם מסגלים לעצמם תכונות ייחודיות המאפשרות להם לנהל את תפקידם ומשימותיהם בהצלחה. תאים אלו "מובחנים" וככל שרמת המובחנות גבוהה יותר, כך צורת החיים יותר מתוחכמת, וישנה הסתגלות טובה יותר לסביבה.

המשפחה היא כור ההיתוך של היחיד. באמצעותה הוא גדל והולך, אוכל ושותה, בונה את אמונו, בטחונו ואישיותו. על מנת שהפרט יצליח להקים בעצמו מערכת משפחתית, צריכים הוא והוריו לעמוד במשימה משותפת. ההורים צריכים לאפשר את הפירוד מתוך הבנה שילדם הגיע לפרקו, וכאשר אינם עומדים במשימה, נוצרת אצל הילד תופעת "הנאמנות הכפולה" - הוא נקרע בין נאמנותו להוריו לבין נאמנותו לנישואיו. במקביל, עליו להתגבש מבחינה רגשית, לעשות הפרדה בין המערכת הרגשית המשפחתית לבין המערכת הרגשית הפנימית שלו, יחד עם הבשלה עצמית המטווה כיוון עצמאי לחייו.

מובחנות אינה נתק ממשפחת המוצא או מהסביבה, היא יצירת מערכת פנימית, המסוגלת לחיות עם ולצד האחר תוך הבנת הייחודיות של העצמי ושמירה על האוטונומיה הרגשית. על כן, אנשים עם רמת מובחנות גבוהה אינם מגיבים באופן אוטומטי ללחצים רגשיים. יש באפשרותם להתבונן פנימה קודם התגובה. הגירוי החיצוני או הפנימי הוא כעין קריאה לבדיקת המערכות העצמיות, בבדיקה זו נבדקים מקורות הגירוי, סיבותיו, מטרותיו, ומהן דרכי התגובה. במובחנות יש איזון בין המערכת האינטלקטואלית למערכת הרגשית, אנשים מובחנים מסוגלים להיות ספונטניים ובעלי רגשות עזים, אך מסוגלים גם לאיפוק ועמידה כנגד דחפים רגשיים. ככל שרמת המובחנות גבוהה יותר, כך המערכות הפנימיות, הערכים, האמונות, השאיפות, הרצונות, עצמאיים יותר ומייצגים את האדם עצמו. ישנה חשיבה ברורה, אמונה מגובשת, החלטה ועשייה בדרך שבה הם מאמינים באופן אישי.

לעומתם, אצל אנשים בעלי רמת מובחנות נמוכה, יש ערבוב בין המערכת האינטלקטואלית לרגשית ומיזוג רגשי עם אחרים. רגשנותם מערערת את שליטתם העצמית, וכל גירוי גורר אחריו תגובה רגשית אוטומטית. תגובתם לאחר תהיה התמרדות או כניעה, שתיהן תגובות רגשיות הנובעות מזהות חסרת אוטונומיה. ככל שרמת המובחנות נמוכה, כך האדם מאבד את ייחודיותו, הוא מתמזג עם האחר, וכשיישאל מה דעתו הוא ישיב מה הוא מרגיש, הוא יסכים עם כל מה שיאמרו לו או יתווכח על הכל, הוא יצהיר שמאמין במשהו ששמע שאחרים מאמינים. ההיגיון המנחה אותו הוא הגיון רגשי, ושם לא נמצא הרבה סדר או היגיון.

כשאדם בעל מובחנות עצמית גבוהה, הוא מודע לתפקידו במערכת המשפחתית. הוא אינו נגרר בהאשמות כלפי האחר, אלא מפנה את החקירה אל תוך עצמו, למערכות הפנימיות שלו, אלו הנבדלות מהאחר, והאחראיות לרגשותיו האישיים. לעומתו, בעל מובחנות נמוכה, מעורב רגשית עם האחר, וכל פגיעה בו תפנה את החקירה כלפי חוץ, החוץ הוא ה"קיים", הפנים הוא "ראי" המהווה רק השתקפות של האחר, האחריות נמצאת בחוץ ולא בפנים.

במשפחות בהם יש רמת מובחנות גבוהה, יש התפתחות אישית במקביל להתפתחות המערכת המשפחתית. ישנה אחריות אישית לכל פרט במשפחה, ואף אחד אינו מרגיש צורך לוותר על התפתחותו ולהקריב את צרכיו על מנת לשמור על יציבות המשפחה. במשפחות אלו, לצד התמיכה, החום והאהבה שמעניקים האחד לשני, יש נפרדות ואחריות אישית של כל אחד מבני המשפחה לחייו, וכאשר הזוגיות מאוזנת, המשפחה מאוזנת.