חכמינו מדגישים שניתן להשיג עקרונות רבים וחשובים על גיל ההתבגרות וחינוך הילדים מפרשת "בן סורר ומורה"- הבן המתקומם.
מבחינה פסיכולוגית אנו יודעים עד כמה החודשים הראשונים אחרי "בר המצווה" מהווים תקופה מכריעה הקובעת את כיוון התפתחותו העתידית של הנער- המתבגר.
נער המגיע לגיל מצוות דהיינו גיל שלוש עשרה, מקבל יותר כוחות וכלים לחזק את יצרו הטוב הבא לידי ביטוי במחויבות למצוות וקבלת עול מלכות שמיים.
במידה והנער- המתבגר, אינו מצליח לממש את כוחו ויכולתו של יצרו הטוב, הוא ללא ספק בסכנה לפתח יותר ויותר התנהגות המושפעת ביסודה ע"י היצר הרע.
מתבגרים רבים חווים היום את ההתנגשות בין מה שנקרה "המודל החילוני" של גיל ההתבגרות לעומת "המודל התורני".
התפיסה החילונית, מדגישה ומעודדת את הגישה של עצמאות , חופש, הנאה בלי גבולות ומעט מאוד דגש על ריסון עצמי, ואף כוללת התקוממות נגד ההורים וערכיהם.
הפסיכולוגים הדוגלים בתפיסה זו מעריכים שזה שלב "חשוב" ואף "בריא" בתהליך הבניה של זהות עצמית. כפי שמדגיש הפסיכולוג הידוע אריק אריקסון שכתב רבות על תקופת גיל ההתבגרות והדגיש את הצורך להיפרד מהערכים של ההורים כחלק מהתהליך של "לגלות את עצמם" וכצורך הגיוני הנובע מהתפתחויות טכנולוגיות מהירות ושינויי ערכים יחסיים. במקרה זה קיים מצב המוגדר "כפער הדורות"- כאשר ההורים מסוגלים למסור לילדיהם מידע מועט מאוד והילדים "בעלי ידע" רב יותר מהוריהם.
לעומת זאת התפיסה על פי היהדות, מדגישה את כבוד ההורים ורואה אותם כבעלי ידע וניסיון רב. היא קובעת גבולות ברורים ומדגישה את הצורך להשתלב בחברה ולא להיות שונים.
ביהדות לא קיימת תקופת מעבר מובהקת בין הילדות לבגרות משום שכבר בגיל 13 הנער מחויב לעול המצוות, ולמסורת שקיבל ממשפחתו וקהילתו.
כיום הנער- המתבגר במצב כזה עלול להיקלע לחיכוך משמעותי בין שתי התפיסות השונות. ואפילו אם הוא גדל במסגרת, סביבה וקהילה תורנית ולא נחשף לתרבות הכללית, ברב המקרים קיים חלחול מסויים.
הנער הדתי לעיתים קרובות פגיע יותר מסיבות שונות, בד"כ הוא עדיין לא חווה מספיק הזדהות, גילוי פנימיות ודבקות כדי להתחבר דרך קיום המצוות לקב"ה. אומנם הוא ישאר דתי אך לרוב זה בגלל הלחץ החיצוני והחברתי שמופעל עליו. יחד עם זאת, פעמים רבות הוא לא מרגיש מוצלח במערכת מאחר ואינו מצליח למלא את ציפיות החברה.הוא מרגיש תחושת כישלון ודחייה כבר מגיל צעיר משום שאינו רואה את עצמו מסגול לעשות את מה שהחברה הכי מעריכה. בהמשך תחושת הכישלון הופכת את הנער להיות כעוס על הוריו ועל החברה. מניסיוני הרב בתחום זה, נוכחתי לדעת שמשפחות רבות שילדם מגלה התנהגות חריגה, למרבה האירוניה דווקא האב הוא איש מצליח מאוד. ובד"כ החברה, המשפחה מצפה מהבן להשיג את אביו בהישגיו בלמוד התורה או בהישגיו החומריים ופעמים רבות קיים פחד או מתח המתפתח ביניהם. פה אנו מזהים את התפקיד החשוב של האב בחינוך הילדים, חשוב מאוד שהאב יקדיש אפילו זמן מועט של חמש דקות "איכותיות" במשך כל יום על מנת לגלות את שלום בנו ולתת לו את ההרגשה שהוא יכול לסמוך עליו להיפתח אליו.
זה יאפשר לבן לשתף את אביו במה "שבאמת קורה איתו"- למשל כשהוא מבולבל או מודאג. היכולת של הבן להזדהות עם האב ומה שהוא מציג גורלית עבורו. אחרת, הבן עלול לפתח "זהות מזויפת", הוא מתנהג בסדר בבית אבל מבפנים הוא מרחף ומתחיל להתרחק ממשפחתו, יהדותו והוא "בסכנה" לאמץ התנהגות מופגנת כפי שמומלץ "במודל החילוני" באופנים רבים. לסיכום, לתא המשפחתי ישנה חשיבות רבה, באיכות הקשר בין האב לבן או בין האם לבת. קשה היום לצפות מכל בני הנוער ללכת אחר המסורת רק בגלל שהם מקבלים את סמכות המבוגרים. האתגר להורים ולמחנכים הוא להגיע לאיזון הנכון בין סמכות והזדהות המבוסס על כבוד הדדי ותקשורת פתוחה והם אלו אשר יגדילו את הסיכוי שהמתבגר יחליט בעצמו להמשיך את שושלת הדורות, ולמלא את הפסוק, "דוד לדור ישבח מעשייך וגבורותיך יגידו".