מקובל לחשוב שתפקיד ההורים מסתיים כאשר הבן או הבת התחתנו בשעה טובה ועזבו את הבית. הם השקיעו 20 שנה בגידולם ובחינוכם, השיאו אותם, ומכאן ואילך הילדים עומדים ברשות עצמם, והם לבדם יקבעו את מסלול חייהם לטוב או למוטב.
כמובן, שבמידה מסוימת אכן אלו הם פני הדברים. מהרגע שהילדים עזבו את הבית הם אכן נחשבים כיישות נפרדת, כחטיבה עצמאית, ורק כשלוחה של התא המשפחתי הראשוני - ההורים ומשפחת המוצא. התנתקות נכונה בזמן הנכון ממשפחת המוצא היא אבן יסוד בהתהוות הבית החדש, בביסוסו ובהמשך דרכו.
דא עקא, שהורים רבים במודע או שלא במודע מתקשים לבצע - ולעזור לילדיהם לבצע - את ההתנתקות הזו בדרך נכונה ובונה. ולפעמים, אפילו בתום לב, הם אף משבשים את התהליך, יוצרים מכשולים רבים בדרך אשר עלולים לגרום נזקים רבים לזוגיות של ילדיהם, אולי גם נזקים בלתי הפיכים.
הכנת הילדים לזוגיות טובה מתחילה בשלב מוקדם ביותר. יש המרחיקים לכת וטוענים שהכנה לחיי נישואין מתחילה כבר עם הולדת הילד! כלומר, יש להעניק לילד הרבה חום ואהבה, בטחון עצמי, להעצים את היכולות הטובות שלו, להנחיל לו ראיה נכונה ומפוקחת של החיים, אופטימיות, יכולת להתמודד ועוד כישורים טובים למיניהם שיהוו בעתיד את המרכיבים לזוגיות טובה.

 אחרים אומרים שעיקר עבודת הכנת הילדים לזוגיות טובה צריכה להתרחש דווקא בגיל ההתבגרות, אז המתבגבר מבין אולי יותר, מקבל יותר, מפנים יותר, בתקווה שהוא גם יישם את התובנות הללו בביתו ובמשפחתו.
בעבודתי עם זוגות- בד"כ עם זוגות צעירים בשנים הראשונות לנישואיהם עולה כמעט תמיד שאלת היחסים עם ההורים, מדהים לראות עד כמה דומיננטית ומוחשית היא "נוכחותם" של ההורים משני הצדדים בקשר. ניתן לזהות בברור בבני זוג את שיטת ההתייחסות והחינוך של ההורים אליהם בשנותיהם בבית ההורים.
הילד שהיה נתון לביקורת מתמדת, לעיתים קשה ומוחצת מצד הוריו כאילו במטרה לשפר את אופיו ואת ביצועיו – יהיה גם בקורתי כלפי בת זוגו בצורה בלתי נסבלת שתגרור בעקבותיה קשיים חמורים בזוגיות.
לעומת זאת, הילד שכל הזמן שמע מהוריו "אתה הטוב ביותר" , "המוצלח ביותר", "היפה ביותר", "החכם ביותר" וכו'.... יגרור עמו את התובנה הזו לחיי הנישואין ואז כל מה שבת זוגו תעשה לא יהיה טוב מספיק, חכם מספיק, מהר מספיק וכו'.. תמיד הוא יסתובב עם המחשבה שהוא קיבל הרבה פחות מהמגיע לו, שבת זוגו נחותה ממנו בדרגות רבות וכמובן שהיחס אל בת הזוג יהיה בהתאם.

הורים שלא השכילו להנהיג בביתם נורמות של דיונים רציניים אמיתיים וכנים ע"מ לברר צרכים ורצונות של בני הבית בדרך תרבותית, נעימה, וסובלנית, ומתוך דאגה עמוקה וכנה להשביע עד כמה שניתן את רצון כולם, כמעט תמיד ייצרו מבוגרים שהם בני זוג שתלטניים, קולניים, לא מתחשבים בבני זוגם ומכירים רק דרך אחת לפתרון בעיות – השלטת רצונם הם מבלי להירתע.
מאידך, הורים שעמלו לטפח את הכבוד ההדדי בין בני הבית, את האחווה, האחריות הקולקטיבית, את הנתינה שמעבר לשורת הדין, את מאור הפנים, את היכולת להחמיא בצורה אמיתית וכנה, את הנכונות להתמודדות אמיצה מול סיטואציות שונות, בעצם נתנו לידי ילדיהם את "ארגז הכלים" הכל כך חיוני ושאין לו תחליף לבניית זוגיות איתנה וטובה.
אבל גם מהרגע שהילדים כבר עזבו את הבית ויצאו לבנות את ביתם, עדיין ממשיכים ההורים להוות חלק מכריע ונכבד במרקם החדש ההולך ונוצר.

הפן החשוב ביותר בתקופה זו הוא האופן שבו מקבלים ההורים את בן הזוג של ילדם. ההורים הביקורתיים ימצאו חיש קל סיבות למכביר להפנות חיצי ביקורת איומים כלפי התופסת החדשה במשפחה.
ההורים הסוגדים לילדיהם ישאלו כמעט מיד- איפה אתה ואיפה היא... ועוד מצבים קורעי לב רבים.
נזדמן לי פעם לראות תפילה שחיברה לעצמה כלה צעירה ליום חופתה. החלק המרכזי בתפילה נפלאה ונוגעת ללב זו נסוב סביב:
"שההורים שלי יקבלו אותו, שיאהבו אותו, שישתלב במשפחתנו וילמד לאהוב את היקרים לו..."
ועוד ועוד משפטים מתחננים שכאלה. ניתן כמובן לראות מתפילה זכה זו של כלה ביום חופתה את דרגת החשיבות העליונה שמייחסים בני הזוג לצורה שבה יתקבלו  בני זוגם בבית הוריהם.
התפיסה הראשונית שבה נתפס בן הזוג ע"י הורי הצד השני מקבעת במידה רבה את תדמיתו בעיני בן זוגו.
לפעמים בן הזוג לא מודע לכך בתחילת הדרך, אבל בהמשך צצות פתאום אותן אמירות לא מכבדות של ההורים כלפי בן הזוג, מילה פוגענית ומגמדת כאן, חיוך של בוז ולעג שם, והביקורת הגלויה או הסמויה שהיא תמיד הרסנית וקטלנית ביותר, במוקדם או במאוחר עוברת הביקורת לקנן גם בנפש הילד כלפי בן זוגו, רגשות "האנטי" שמשדרים ההורים קונים שביתה איתנה גם בליבו ומכאן ועד קשיים רציניים בזוגיות הדרך קצרה.

לכן חשוב כ"כ להפנים את הצורך העצום לקבל את בני זוגם של ילדינו בסבר פנים יפות, ברגשות אמיתיים וכנים (בזיוף רגשות ניתן להבחין מיד וללא דיחוי), בהשקעה, בללמוד לאהוב את מידותיהם הטובות ולהשלים עם הפחות טובות, להדגיש לעיתים מזומנות בפני הילד עד כמה שפר מזלו שזכה בבן זוג ראוי כ"כ, לשבח מידי פעם את בן הזוג באזני הילד, לציין לשבח את תפקודם כזוג, גם ההישג הקטן ביותר יזכה להתייחסות, להביע אימון ביכולותיהם, לטפח את האמביציות שלהם (הם צעירים, לא עייפים וכבדים כמונו!) ללמד אותם שיקול דעת נכון ונטילה מחושבת של סיכונים לעומת חוסר מעש  ואזלת יד הנובעים מהפחד שמא לא נצליח.
פעמים רבות דברתי עם בני זוג מבוגרים יותר שעדיין התאבלו על החמצות בחייהם כי ההורים "הפחידו"
אותם, תיארו בצבעים קודרים ומפחידים את הסיכונים, ציירו בפניהם תרחישים קשים במידה ולא ישמעו ל"עצתם", ובכך בעצם קצצו את כנפיהם הצעירות, נטרלו יוזמות מעניינות וטובות, קטלו תקוות.

להורים ששואלים אותי "אז מה נעשה"?? האם נעמוד מנגד ונראה אותם עושים שגיאות?? האם נעמוד מנגד ונראה אותם מסתבכים??? אני אומרת, הורים לילדים נשואים הם כמו פנס, אדם שנמצא במקום חשוך ולא מוכר מדליק פנס. הפנס לא אומר לו מה לעשות ולאן ללכת, הפנס רק מאיר לו את הנקודה שבה הוא נמצא, את האפשרויות, את המקומות המסוכנים ואת הבטוחים למעבר, היכן נמצא השביל ואיפה הדרך, להאיר (לא להעיר!) להם את הדרך....