מאמר זה מבוסס על מאמרו של הרה"ג ר' חיים פנחס שיינברג שליט"א "שלווה בארמונותיך".
על הצווי והלכת בדרכיו קובע הרמב"ם: "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום... להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו בכל כוחו" (ספר המדע, הלכות דעות פ"א ה"ו). דברים אלה מבוססים על הנאמר במסכת סוטה (י"ד ע"א): "מאי דכתיב אחרי ה' אלוקיכם תלכו... אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה", שמידת החסד היא אחת ממידותיו העיקריות. ועל כך מוסיפה הגמרא ואומרת (שם) "דרש רבי שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמ"ח דכתיב: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" וגו'. הקב"ה לא רק שהכין לאדם הראשון (לאדה"ר) ולאשתו כותנות, אלא הוא עצמו הלבישם, להראות לנו גדולתה של מידת החסד.
חכמי המוסר שואלים על הנאמר לעיל, האמנם תחילתה של התורה בחסד זה דוקא (הלבשתם של אדם וחוה), שהרי עצם בריאתו של האדם בגן עדן הוא החסד הראשון שנעשה ע"י הקב"ה בשלמות הבריאה. והרי אנו מברכים מתחת לחופה "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" על מנת להמחיש כי השמחה של אדה"ר בגן עדן נחשבת למעשה חסד עילאי, ושאיפתנו לחזור לאותה מציאות של חיי עונג ושלווה. ובכול זאת הגמרא מתייחסת דוקא לחסד הלבשתם של אדם וחווה בכותונת כאל "תורה תחילתה חסד". התשובה היא שדוקא מעשה זה, שנעשה להם לאדם וחווה לאחר החטא נחשב בעיני הגמרא כחסד ראשון.
שהרי אלה גרמו בחטאם לכך שתגיע מיתה וחורבן לעולם ולכאורה לא הגיע להם יחס של סלחנות וחסדים. בכול זאת שונים היו הדברים אצל הקב"ה. וזהו מה שהתורה מגלה לנו שהוא בבחינת חסד אמיתי. שהרי גילוי חסד כלפי אדה"ר בטרם חטא לא היה בזה משום רבותא, שהרי השכל הישר מורה לנו שלאדה"ר מגיע שיתיחס אליו הקב"ה בחסד. ואין בחסד זה שום מיוחדות הראויה לציון, שהרי מקבל החסד, אדה"ר, היה ראוי לכך, שהרי היה שיא השלמות והקירבה לקב"ה. דוקא החסד שקבל לאחר שחטא הוא הראוי לציון ולהבלטה. זהו החסד האמיתי עליו מצביעה התורה כמאמר הגמרא שהתורה תחילתה בחסד. וגם האדה"ר אף הוא הכיר בגדולתה של חוה, דוקא אחרי החטא, וקרא לה בשם חווה אם- כל- חי ובכך הראה את מידת החסד של הענקת סליחה ומחילה לזה שחטא.
מהנהגת החסד שהראה הקב"ה לאדה"ר דוקא אחרי החטא יכולים אנו ללמוד וליישם גם בקשר בין בעל לאשתו בחיי הנישואין. התורה מצווה אותנו לגלות חסד לא רק כאשר קל, פשוט והגיוני לעשותו. אין זה מיוחד שבעל יגלה מידת החסד כלפי אשתו כאשר הם חיים בשלווה ובהעדר מתח וכעסים. המיוחד הוא להפעיל את מידת החסד גם ובעיקר כאשר הדבר הוא באי התאמה עם השכל וההגיון.
אדם מצווה לעשות מעשי חסד עם אשתו דוקא ובעיקר בעיתות של מתח, משבר ואכזבות. בכגון זה כאשר אדם עובר על מידותיו ועושה מעשים של התקרבות ואחדות, הרי אז הוא מקיים את מה שהתורה מצפה ממנו, בכך שהוא מתחבר עם "תורה תחילתה גמילות חסדים".