מאת:ד"ר עוז מרטין

באמצע חיינו (גילאי 60 - 45) אנו הופכים לאנשי   ביניים, "אנשי סנדוויץ"', לא רק בין דורות ,אלא גם בין זמנים. אנו בחזקת צופים קדימה ואחורה כל העת, כלפי העבר וכלפי העתיד. הסתכלות כפולה זו, בו-זמנית, בעבר ובעתיד מעוררת לא אחת, רגשות של תסכול והחמצה, יחד עם רגשות של גאווה והישג.
בתקופת חיים זו מתרחשים שינויים בתפקוד הגופני כמו גם בתפקודי חיים ובתחומים שונים, הילדים הבוגרים מתחילים לעזוב את הבית, ההורים מזדקנים ולא פעם אנו נדרשים להשגיח עליהם ולטפל בהם.
במקום העבודה או במקצוע אנו כבר סמוך לפסגת ההישגים, ואנו מודעים לכך שכנראה כבר לא  נממש את כל מה שחלמנו עליו. הגוף, שהיה ידיד נאמן עד כה, מכריז על קיומו בחריקה קטנה פה, מיחוש שם. והמראה בה אנו מביטים משקפת את בבואת השינויים בגופנו. אנו בודקים את ה"מחסנים הפנימיים" תוך השוואת חלום החיים של הבגרות הצעירה למציאות החיים של גיל הארבעים וחמש, ולא תמיד אנו שבעי רצון ממפגש זה. איך עברו להם החיים האלה אנו שואלים, והרי: רק אתמול, אבל ממש רק אתמול, עוד היינו בטוחים שעתיד אינסופי פרוש לפנינו, שיש זמן לכול.

בדרך-כלל אנו מגיעים לשיא המקצועי והחברתי בתקופת אמצע החיים אך באופן פרדוכסלי להגיע לשיא פירושו גם להתחיל בירידה.  בתקופת אמצע החיים חלים שינויים משמעותיים בחוויה האישית של הזמן. אנו מודעים יותר מאשר בתקופות חיים קודמות לקצבו, לאופן בו הוא מתחלף, ולמשמעות של החילופים האלו עבורנו.
בעיקר מתרחש בבני קבוצת הגיל הזו שינוי בזוית ההסתכלות האדם מתחיל להרגיש כי הוא" צופה כלפי הזמן שנותר לו  לחיות ולא כלפי הזמן שעבר מאז הלידה."
מחקרים על קבוצת הגיל הזו מראים שככל שעולה גיל המרואיינים, אנשים נוטים להסתכל פנימה ולהעריך את חייהם. והם נעשים מודעים יותר לסופיות האישית ולמוגבלות הזמן.
יש אחרים שיתארו את תחושת החיים כתחושה של  "זמן שאול, זמן סופי בו מתנהל דיאלוג מתמיד עם הזמן האישי".  קיימת תהייה האם ניתן יהיה להספיק להגיע לסוף הדרך לפני סוף הזמן. השאלה המוסתרת היא :" האם נשאר לי מספיק זמן"?.
בתקופת אמצע החיים- גובר הרצון לשלוט בזמן, ולנצל אותו בצורה הטובה ביותר. המודעות לכך שהזמן האישי הוא משאב יקר שיש לנהוג בו זהירות מתגברת ומתחדדת, והיא מאיצה אותנו סוף סוף לממש החלטות, ולפנות תפניות שדחינו במהלך הבגרות הצעירה, כאשר הרגשנו שנהר הזמן שזורם לפנינו הוא אין-סופי.
יש אנשים שמרגישים מובסים, ומפוחדים בתקופה הזו. שוב הם לא מרגישים את הביטחון  שחשו פעם. האדמה רועדת מתחת לרגליהם, הם כביכול מתביישים בהזדקנות, במקום לראות בה דבר טבעי שחייב לקרות. מרגישים  אבדן כוח, ואבדן אפשרויות. חלק מהחברים פתאום לוקים בהתקף לב, או נפטרים, והיינו רוצים שמישהו יבוא מהר, ויגיד לנו : אל תדאג, אתה תחיה לנצח !
בכל מיחוש או שינוי בגופנו או מגבלה ביכולתנו אנחנו רואים רמז לכך שאנחנו בני תמותה. גם הדעיכה של הורינו שהזדקנו פתאום מבהירה לנו שבקרוב נאבד את המגן החוצץ ביננו לבין המוות, כי אחרי מותם מגיע תורינו.

אבל דווקא בזמנים כאלו – קורה משהו מעניין.  אנחנו מתחילים לבדוק את ההגדרות העצמיות שלנו, ושואלים את עצמנו מי אנחנו, מי אנחנו מנסים להיות, ואיזה ערך אמיתי יש להשגינו ומטרותינו בחיים. באיזו מידה אנו רוצים- או מעיזים להיות חופשיים וחזקים ?
ככל שלאדם יש אמונה גדולה יותר בהשגחה פרטית, והוא יותר נותן את המפתח לבורא עולם לנהל את חייו, כל המעברים והשינויים בחייו בכל התחומים מתרחשים ביתר קלות מהבחינה הפסיכולוגית- הוא פחות נלחם כנגד המציאות, ויותר מנסה להפיק ממנה את הפירות החיוביים שהיא מסוגלת לתת.
למשל- אדם בעל אמונה יראה את גיל העמידה כהזדמנות נפלאה להתפתחות הרוחנית שהוא תמיד רצה להגיע אליה, ולא הצליח בגלל טרדות אינסוף של עבודה, וגידול ילדים. זהו זמן נפלא להתפתחות אישית, למידה וחויה פנימית של החיים באופן שונה ממה שחווינו עד כה.

בגיל המעבר מתחזקת ההכרה כי זה הזמן ללמוד סוף-סוף את הנושא שתמיד רצינו ללמוד,  ,לכתוב את הספר עליו חלמנו עשרים שנה, לעשות את השינוי המקצועי או המשפחתי. זה הזמן והוא מדוד ומוגבל.
בעולם של אנשים מאמינים ורוחניים יש ערך רב משקל לחכמה הבאה יחד עם השיבה. כאשר אנו מודדים דברים על פי הערך הפנימי והאמיתי שלהם, גם התחושה האישית שלנו לגבי  ההתבגרות שלנו, והשעון המתקתק משתפרת לאין ערוך.
תורת ישראל נותנת לנו כלים רבים- המלמדים אותנו כיצד לעשות זאת.
חז"ל כבר אמרו : "תלמידי חכמים – דעתם משתבחת עליהם בזקנותם, ואילו עמי ארצות בזקנותם- דעתם מיטרפת עליהם."

כלומר: אנשים שכל חייהם הזדהו בעיקר עם הגוף ומאוויו, אין ספק שדעתם תיטרף ותתבלבל עליהם כשיראו כיצד הגוף מתבלה, מזדקן, ומאבד את ערכו. אבל אנשים שכל חייהם חיו מתוך הכרה ש"אני- זה הנשמה שלי, ולא רק הגוף שלי" כפי שאמר רבי חיים ויטאל תלמידו של הארי הקדוש- אנשים כאלו דעתם משתבחת עליהם בזקנותם כי הם יודעים שכל שלב בחיים הוא רק עוד שלב של התפתחות- מאחר ואין באמת "סוף" – לנשמה,  נשמה היא דבר נצחי.
ולכן- יש חשיבות מרובה לכל מה שאני עושה עכשיו, גם אם כבר יצאתי לפנסיה, והילדים עזבו את הבית, ונדמה לי שאני כבר לא מביא תועלת לאף אחד.
בחסידות אומרים :"אסור להיות זקן"  כלומר: עניין הזקנה הוא עניין נפשי- רוחני והוא תלוי בנו. לעולם לא מאוחר מדי להתפתח מבחינה רוחנית.