"יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". אימרה זו ועוד רבות בדומה לה נשמעות לעיתים קרובות מפי הורים אשר חוו מפח נפש ואכזבות בעוזרם לילדיהם הנשואים.
לתהליך זה, כמו לעוד תהליכי חיים רבים חשיבות מכרעת באופי הזוגיות של הילדים, ויש לה גם השפעה לא מעטה על הזוגיות של ההורים! לעיתים קרובות אנו רואים הורים אשר נתנו והעניקו לילדיהם מעל ליכולתם, יצאו מגדרם כדי להקל על ילדיהם את השנים הראשונות לחייהם העצמאיים, וכל מה שקבלו בחזרה היה התנכרות, התחשבנות קטנונית, מעקב צמוד אחרי מה שמקבלים אחיהם ואחיותיהם, ובמקום הכרת הטוב, הערכה וכבוד מקבלים ההורים יחס קר, הזנחה רגשית קשה, התעלמות, התניית הקשר עם הנכדים בטובות הנאה, ועוד תופעות קשות למיניהן.
אני משערת ומקווה שבציבור שלנו תופעות כאלו הן חריגות ולא חלילה מעשים שבכל יום, אבל מכיון שנתקלתי רבות בכאב לב ובאכזבות גדולות מצד ההורים מחד-גיסא, וטענות של הילדים מאידך גיסא, אולי הדיבור ינטרל את הבעיה ויתן למעורבים בה כלים להתמודד.
הרצון ההורי להעניק לילדים נולד עם לידת הילד הראשון. הדחף להיטיב עם הילד הוא מרכיב מולד אצל ההורה ועל כך אין עוררין. מנין אם כך נוצרות בעיות שלעיתים נמשכות ונגררות לאורך שנים קשות כאשר המוטיב החוזר ונשנה מצד ההורים הוא חוסר הבנה מוחלט, חוסר אונים משווע להבין מאין נפלה עליהם צרה זו ".. והרי נתנו כל כך הרבה, הלא הקדשנו את כל כוחותינו, זמננו, משאבינו..." וכדומה.
גם הורים אשר נתנו קורת גג לילדיהם בביתם הם, כלומר שכנו בביתם ולא דווקא בתנאי מגורים מרווחים, עלול הדבר להסתיים בטראומה, במשקעים רבים וקשים לשני הצדדים מתקופת השהות בבית ההורים.
ונשאלת השאלה למה?? כיצד קורה שרצון טבעי, חזק מכל והוא להיטיב עם ילדינו תמיד, בכל מצב, עד זקנה ושיבה וגם עד כלות הכוחות מניב תוצאות כל כך לא צפויות ומנוגדות לציפיות.
במהלך עבודתי הגעתי למסקנה שישנן מספר סיבות מרכזיות למצב זה. אני נוטה בד"כ להטיל את ה"אחריות" ליחסים תקינים ואוהבים עם ה"נשואים" שלנו על ההורים. הם יותר מבוגרים, יותר מנוסים, בעלי שיקול דעת נכון יותר, ועליהם החובה לנווט את העניינים לכוון טוב, להשיט את הסירה המשפחתית על מי מנוחות. לעיתים יש צורך לעשות זאת אפילו בצורה חד צדדית מבלי לקבל תמורה מיידית על המאמצים.
הורים רבים חושבים שמכיון שהם בעלי המאה הם יכולים לתבוע לעצמם גם את מעמד בעלי הדיעה. זאת אכן אחת המכשלות הנפוצות ביותר. יתכן והרצון להמשיך ולהיות בשליטה בחיי הילדים נובע מחוסר יכולת של ההורים לבצע את תהליך ההפרדה הנכון והבלתי נמנע מילדיהם הבוגרים. הם מתקשים להשלים עם המחשבה שמעתה הם מדורגים בדרוג נמוך יותר בחיי הילדים, תפקידם המרכזי והראשוני הסתיים ושינה צורתו לתפקיד משני יותר. מבלי משים ולפעמים אפילו בחוסר מודעות הם מנסים ל"סדר" לילדיהם את חייהם, במקרים קשים ל"הכתיב" להם את סדר יומם האישי והמשפחתי והכל בגלל שהם "נותנים" כ"כ הרבה, ורק בדין ובצדק הילדים חייבים לשמוע בקולם בצורה גורפת לגמרי.
ואז, כהמשך מובן מאיליו אומרים הילדים- "לא תודה, לא מדובשכם ולא מעוקצכם..." והקרע והניתוק לא מאחרים לבוא. הנתינה ההורית חייבת להתבצע מתוך חוסר אנוכיות מוחלט, מתוך הבנה שמטרת הנתינה היא אך ורק להיטיב עם הילדים מבלי לצפות לתמורה כלשהיא, וכמובן, מה שעוד יותר חשוב, מבלי לנסות לצבור כוח ולהשפיע על חיי הילדים בניגוד לרצונם! היכולת הממשית לעזור לילדים היא פריבילגיה נפלאה היא אמורה להיות מקור אושר להורים, מקור לסיפוק בלתי נדלה כל עוד באמת אין שום ציפיה להחזר, ובמיוחד לא להחזר של שליטה בחיי הילדים.
הנסיון לשלוט בחייהם דרך הנתינה תמיד מתפרשת בעיני הילדים כדיכוי עצמאותם, כהוכחה לאוזלת ידם כביטוי להרגשה של ההורים ש"אי אפשר לסמוך עליכם..." ועוד מסרים שליליים כאלו אשר לפעמים אפילו לא עלו על דעת ההורים. ושוב עולה השאלה: " אבל איפה טעינו? הלא נתנו כ"כ הרבה, הרבה יותר משיכולנו להרשות לעצמנו..." הדרך הנכונה להעניק לילדים היא בצורה של כבוד, בדיסקרטיות, מתוך הבעת ביטחון ביכולות ובכוחות שלהם, בהארת פנים ובנפש חפצה. וחשוב מכל, הורים יקרים, המתינו עם העצות שלכם עד אשר יבואו ילדיכם לבקש אתכם. לחץ בצורה של מתן "עצות" הוא כלי מסוכן, תהליך אשר אנו יודעים כיצד הוא מתחיל אבל לעולם לא יודעים כיצד הוא יגמר.
היו שם בשביל ה"נשואים" שלכם כסלע איתן, כמקור של חום ויציבות, כמקור בלתי אכזב לאהבה רבה שאינה תלויה בדבר...אבל עליכם גם ללמוד לשמור על גבולות, ולאפשר לבני הזוג מרחב הולם מספיק לבניית עצמאותם ועצמיותם הזוגית.