נאווה מגיעה לאחת הפגישות האחרונות אחרי עבודה רבה על יחסיה עם שמוליק בעלה. בעבר הייתה לנאווה ביקורת רבה על שמוליק. אך היא הצליחה לשנות את נקודת המבט כלפיו והפכה להרבה יותר מקבלת, שינויים רבים לטובה קרו בשל כך במערכת היחסים.
"אבל, יש עוד משהו קטן שבגללו באתי אלייך הפעם. משהו שמאוד מפריע לי לאחרונה". מספרת לי נאווה.
"לפני כשנה, לאחר אחת המריבות הכואבות שהיו לנו בזמנו, איים שמוליק לעזוב את הבית. את בטח שואלת אז מה? היא מקשה, הרי זה שייך להיסטוריה של אז, ולמה אני מזכירה את הנשכחות? כך שואלת נאווה וגם עונה, "לא יודעת למה, אבל, דווקא עכשיו, לאחר השינוי לטובה שחל ביחסים שלנו, פתאום נזכרתי בכך ואני לא מסוגלת לסלוח לו". כך היא אומרת ועיניה עצומות למחצה ומביעות החלטיות מהורהרת, ומיד לאחר כך מתלהט פתאומית דיבורה, "אז מה אם רבנו?, איך הוא יכול לעשות לי את זה?, איך יכול היה לאיים לעזוב אותי ואת הילדים שלנו, שאותם הוא כ"כ אוהב" ?. כך היא שואלת בטון כואב ופגוע.
האם שיתפת אותו בתחושות אלו שלך?, אני שואלת את נאווה.
כן, סיפרתי לו על כך, והוא הבין אותי והתנצל בפני לא פעם אחת, אבל אני לא מסוגלת לסלוח".
בהתבוננות משותפת על מה שקרה במריבה דאז, מספרת נאווה על האופן שבו רבה עם שמוליק.
בשעת המריבה, היא מתוודה, השתמשה נאווה בטכניקות שליטה שונות, כביקורת, מילים פוגעניות והתנהגות תוקפנית, וכל זאת בכדי שתצליח להשיג את רצונה, שנראה לה אז כצודק ואין בלתו.
הרצון הוא כוח אדיר באדם. רבות דיברו חז"ל על הרצון, "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" (תלמוד בבלי מסכת מכות דף י"ב), ואין דבר העומד בפני הרצון.
כשאנו נאלצים לוותר על רצוננו, קשה לנו הדבר עד מאוד עד כי ממש מת משהו בתוכנו.
בצד דמותנו הבוגרת קיימת בתוכינו עוד דמות והיא הילד הקטן שבנו, כשהוא נאלץ לוותר על רצונו, הוא כועס על כך מאוד. לפעמים כשהוא "תופס פיקוד" הוא מוביל אותנו בדרכים עקלקלות להתנהגויות בלתי יעילות.
והנה דווקא בזמן נואש שכזה שבו הרגשות בוערים והאווירה חמומה, עלינו לשמור על ראש בוגר. אם היינו מקשיבים לצד הבוגר שבנו, היינו מוותרים קצת כדי להגיע לפשרה ולזכות בהמשכיות הקשר.
אבל כשמכריחים את הילד הקטן שבנו לוותר על רצונו, הוא מרגיש חוסר אונים ובהלה, ולכן הוא מוביל אותנו להתקפה, שבמהלכה, עלול בן הזוג להיראות בעינינו כאויב. נאווה שרצתה להשיג את שלה בכל מחיר, נכנסה למאבק לוחמני מהסוג הזה. היא השתמשה בכל הכלים, גם "הלא הוגנים", שעמדו לרשותה. וסיכנה את שיתוף הפעולה והאהבה שהעמיד שמוליק לרשותה כל שנות נישואיהם.
ומדוע הרשתה לעצמה לעשות זאת? משום שבעמקי ליבה קיוותה שבשעת הריב יזכור שמוליק את הפנימיות הטהורה שבה, ויבטיח לה את אהבתו השלימה גם כשהיא מתנהגת כ"ילדה רעה". ומה רצתה נאווה להשיג בכך? היא רצתה ששמוליק ישכנע אותה שהיא טובה ויאהב אותה משום שאין כמוה בעולם, זה היה רצונה גם מהוריה, אולם מסיבות שלהם לא זכתה להרגיש זאת מעולם.
שמוליק היה רוצה לתת לה תחושות טובות כאלה בדיוק כשם שהוריה קיוו לתת לה את הטוב ביותר ולא יצא להם, כיוון שבו כמו בנאווה יש ילד מבוהל וחסר ביטחון, שלא עמד בניסיון, ולא הצליח להוכיח לה את נאמנותו ואהבתו והתחיל לאיים בעזיבה. ובכך סימן לה "עיצרי ! איני יכול יותר"!.
מעשה זה גרם לנאווה להרגיש דחויה. רגשות אלו היו מוכרים לה מילדותה. כך ממש הרגישה כשהוריה כעסו עליה על התנהגות גרועה. והנה עתה לאחר שניחם על מעשהו זה, וחזר לבית אוהב ומוכן להשקיע בקשר, נזכרת שוב הילדה הקטנה שבנאווה, בפגיעה שספגה משמוליק.
"איך הוא יכול היה לעשות לי את זה", היא שואלת, מפוחדת ומאוימת מפני עזיבתו. קשר מעצם טבעו דורש התמסרות ולשם כך נחוץ אמון בזולת. הילדה שבנאווה מזהירה אותה מפני נתינת אמון מחודש בשמוליק, כי לתת אמון בזולתך זה ממש מסוכן. עדיף לה, לנאווה כנראה, לשמור על עצמה במרחק ביטחון משמוליק, ע"י קיר של ביקורת או שמירת טינה, ובכך להשאיר לעצמה את תחושת השליטה שלה על עצמה ולא להיות חשופה לסכנת הדחייה וחוסר האהבה, שממנה היא חוששת.
נאווה הבינה את הילד שבשמוליק ואת הילדה שבה, והייתה מוכנה לעבור למצב בוגר ולראות בחזרתו של שמוליק הצהרה על אהבתו אליה ועל חוסר רצונו להיפרד ממנה. ועם זאת נקווה ששמוליק יתנהג בצורה בוגרת וירבה במעשים של אהבה ובכך ימחק את רישומו של ניסיון הדחייה שחוותה נאווה, ושהחרדה מפניו מקננת בעמקי ליבה מאז ילדותה.