מאת:ד"ר עוז מרטין

הדימוי העצמי שלנו, והדרך בה אנחנו רואים את עצמנו, יש לה השפעה רבה על מהלך חיינו.
ישנם אנשים בעלי יכולת גדולה, "שנתקעו" במשבצת צרה ומתסכלת לאורך שנים , רק משום שהראייה שלהם את כוחותיהם ויכולותיהם הייתה לא נכונה.
יש גם אנשים שעלו לפסגות גבוהות מדי  ליכולות שלהם, ונפלו, בצורה לא נעימה – כמו שקורה כשנופלים ממקום גבוה, וגם זה – כתוצאה מראיה עצמית לא נכונה.
ברור לכולנו ששני הקצוות האלו הם קיצוניים, ושעלינו להגיע לאיזון בראייה העצמית שלנו .
שאלת השאלות   היא - איך עושים את זה ?
כשאדם מכיר בערך שיש לו, מצד התפקיד והכוחות שבורא עולם נתן לו בעולם הזה -  אז  הוא יכול להשתמש בכל הכוחות האלו,   ולפעול איתם נכון. זאת משום שאין זו תוצאה של  בטחון ב-"עצמי" שלו- כלומר ברכישות חיצוניות  שונות כמו כסף, מעמד, השכלה, כבוד וכו', אלא תוצאה של הכרה פנימית  שהכל מתנת שמיים.

השורש לדרך בה אנו רואים את עצמנו, נטוע בילדות שלנו, כמובן. האופן שבו האנשים המשמעותיים לנו בחיים ראו אותנו עיצב את הדרך בה גם אנחנו נתפוס את עצמינו.
כאשר ההורים שלנו ביטאו כלפינו הערכה בלי תנאים, למדנו להרגיש בעלי ערך, ולהיפך.
אבל הורים – כידוע עושים טעויות, כי הם בסך הכל בני אדם.
לא כל ההורים מסוגלים לתת לילדיהם הערכה. בחלק מהמקרים ניתן למצוא שהורים שלא יודעים איך לאהוב את עצמם, גם לא יוכלו לגדל ילדים שידעו לאהוב את עצמם.
הם לא אשמים, כך גידלו אותם גם ההורים שלהם.
החברה שלנו  בנויה על אהבה עם תנאים.
אנחנו אוהבים ומעריכים אנשים בתנאי שהם מוצלחים, בתנאי שהם עושים את מה שאנחנו מצפים מהם,וכו'.
אנחנו מורגלים לראות ולחפש את החיצוני שבאדם, ולהעריך אותו לפי מה שהוא עושה, ולא לפי מהותו.
בחברה כזו, אנחנו מתקשים להאמין בטוב. התרגלנו לציין כל הזמן איפה אנשים נכשלים, ולא במה הם מצליחים. את המעשים הטובים של בני אדם אנחנו מקבלים כמובן מאליו.   אנחנו רואים ומדגישים את הרע. לא משום שאנחנו רעים, חלילה, אלא משום שאנחנו מפוחדים. חיים בתוך חברה מפוחדת, שמצמיחה הורים מפוחדים, שפוחדים שהילדים שלהם חס ושלום לא יצמחו בדיוק לפי ציפיות הסביבה, ולכן – הם דואגים לבקר אותם כל הזמן, ולהודיע להם כבר מגיל רך מאוד שהם צריכים להשתנות. כי מה שהם כבר עכשיו, כמו שהם זה לא בדיוק לפי הציפיות.

זה המתכון המדוייק לגדל אנשים עם דימוי עצמי פגום. אם ההורים   היו חסרי בטחון, וחששו וציפו תמיד לאיזה "משהו רע" שיקרה – רוב הסיכויים שהילד שלהם הפנים  את זה, וירש מהם מנה של דאגות וכאבי לב.
והדרך לצאת מהמבוך הזה היא להבדיל בין   המושגים – ערך עצמי – ובטחון עצמי.
זה מקביל להבדל בין ענוה לגאוה.
גאווה – היא בעיה באמונה.
אם אני מתגאה בשכל שלי, ביכולות שלי, במראה שלי, בהצלחות שלי – אני מייחס את הטוב שבי רק לעצמי. אני נפרד מבורא עולם, וכשאני נפרד מבורא עולם אני חסר ערך אמיתי.  במצב כזה, אני נאחז בערך שקרי, שמבוסס על חיצוניות. וחיצוניות היא קליפה דקה שיכולה להשבר בכל רגע. והיא אכן, נשברת לנו כל הזמן. כי תמיד יהיה מישהו שיבוא שהוא חכם  או יפה או מוכשר יותר מאיתנו.
מצב של ענוה – הוא לא מצב שסותר את הערך הפנימי שלנו. זאת, במידה והערך הפנימי שלנו מבוסס על גרעין אמיתי.

והגרעין האמיתי של כל אחד ואחד מאיתנו הוא הטוב האמיתי, והקדוש האמיתי שבורא עולם טבע   בתוך כל נשמה ונשמה.  אלא שהטוב הזה, פעמים רבות נסתר, וצריך לגלות אותו.
זהו הערך העצמי האמיתי  שלנו – בהבדל מהבטחון ב"עצמי" שלנו.
בעלי בטחון עצמי מופרז, אם יתחילו להסתכל על עצמם באמת – יגלו עד כמה מוגזם, ומגוחך הערך העצמי השיקרי שלהם. ובעלי  חוסר הערכה עצמית   – אם יתחילו להסתכל בתוך עצמם באמת – יוכלו לגלות גרעין עצום של טוב שלא תלוי בשום תנאי.
כדי להגיע לאיזון, אנחנו צריכים למצוא בתוכינו את הנקודה של הטוב האמיתי, הפנימי, הנשמתי – שדרכה יש לנו קשר אמיתי עם בורא עולם, וזהו הטוב המוחלט שבנו, שלא תלוי בשום דבר חיצוני. זה מקור הכוח והאיזון שלנו.
קיבלנו מהבורא כוחות וכשרונות כדי לעשות בהם טוב. זוהי מתנת חינם. ולכן, אין לנו מה להתגאות בה מצד אחד – ומצד שני אין לנו מה ליפול ברוחינו אם טעינו, או שגגנו, או חטאנו – אלא לשוב ולהשתמש בהם לטובה ככל יכולתינו.

הדעה שלנו -  על הכשרונות  והכוחות שקיבלנו היא הגורם להצלחה  או לכשלון שלנו.
אם אנחנו חושבים רעות על עצמינו- אנחנו כופרים ביכולת של  ה' לתת לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים.
אם אנחנו מייחסים את כל הטוב שבנו לעצמנו – אנחנו מנתקים את עצמינו ממי שנתן לנו את כל הטוב הזה, ומהמטרות שלשמן קיבלנו אותו.
מכאן – שההשלמה עם מה שאנחנו, החיפוש אחר הנקודות הטובות הפנימיות שיש בנו, והגילוי שלהן בעולם המעשה – הוא הדרך לאיזון בין בטחון עצמי לערך עצמי.