המשכן- משכן העדות- מקום שכינת הקב"ה בתוך בני ישראל עשוי היה יריעות פרושות על גבי עמודים. קיימת הקבלה בין המשכן לבנין הבית, באשר בני זוג החיים בהרמוניה מתוך הזדככות שכינה ביניהם. כלומר הם מהווים מקום שכינת הקב"ה בתוך הבית היהודי. אם נעמיק להבין יסודות בנית המשכן נוכל להבין את יסודות הבית היהודי.
כל המשכן היה עשוי להתפרק ולהתחבר- ענין פראקטי לכאורה. הרי המשכן היה נייד, ונדד עם עם ישראל במדבר. צריך היה לפרקו ולהרכיבו לפי תנאי המסע. היריעות "מעשה עיזים" הנקראות אוהל על המשכן (שמות כ"ו) נטוו בחכמת נשים מיוחדת על העיזים לפני שגזזו אותן ואחר הטוויה נגזזה היריעה כולה. לא היתה אפשרות טכנית לכאורה לטוות יריעת ענק של ארבעים וארבע אמות אורך ולכן עשויה היתה אחד עשר יריעות של ארבע אמות מחוברות לשתי חוברות האחת בת חמש יריעות והשניה בת שש יריעות שחוברו זו לזו- ליריעה אחת גדולה. גם עורות האילים המאדמים ועורות התחשים הנקראים מכסה לאוהל (שמות כ"ו, י"ט) היו תפורים מפרטים פרטים, ענין טכני לכאורה, הרי אין בנמצא אילים כל כך גדולים שעורם יכול להוות יריעה אחת שלמה.
אבל היריעה הפנימית, יריעת מעשה כרובים שהיא היא הנקראת משכן בלשון הכתוב (שמות כ"ו, א') נעשתה בטוויה של חוטי פשתן וצמר. מדוע יריעה זו לא נטוותה כיריעה אחת גדולה? הרי לא היתה מניעה טכנית בעשייתה כיריעה אחת? מה פשר הצווי לעשותה עשר יריעות המחוברות חמש וחמש לשתי חוברות שגם הן תתחברנה זו לזו בקרסים? לשם מה כל החיבורים הללו?
יתכן ו"חיבורים מיותרים" אלו מלמדים על כל החיבורים כולם שאינם טכניים- פראקטיים אלא מהותיים. אינם מיותרים אלא ממלאים תפקיד בהבנת המשכן כולו. צריכים אנו להבין שהקב"ה איוה למשכן דוקא את החוברות המחוברות, המתחבר מראה בעצמו שאינו שלם. צריך הוא השלמה של משהו אחר, זקוק הוא לזולתו, לחבר, לרע. סמל לביטול עצמי, לענוה. על מנת להתחבר נדרש הוא לותר מעצמו, נדרש לתת, להעניק, מוכן הוא לקבל. דוקא הוא המתאים לשכינת הקב"ה. הקב"ה שוכן בין אותם שאינם מרגישים עליונות ומושלמות. פונים הם לאחרים זקוקים להם, מאפשרים לזולתם להתחבר ולפנות אליהם, מתחשבים מוותרים משקיעים ונותנים.
כמו במשכן כך בזוגיות. "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם". אין כוונת חז"ל לזכיה אקראית - כזכיה בגורל,בפייס אלא לזכיה מלשון זיכוך הנובע מהשקעה מתמדת בעבודת המידות, בהשקעה בזולת.
יוד' יש באיש והא' באשה, זכו והזדככו בעבודת ה' יש חיבור בין היוד' להא' ושם ה' שלם בהזדככותם. ח"ו לא זכו- לא הזדככו, הקב"ה כביכול מסתלק מביניהם, היוד' מסתלקת מן האיש וההא' מן האשה ונותרת אש ואש. בערה, כליון, חורבן, "אש אוכלתם".
היכולת להתחבר- הצורך להתחבר- הוא התנאי להשראת שכינה במשכן ובבית היהודי, הוא התנאי לשלום.
מקור החיבור האנושי נלמד מהפסוק העוסק לראשונה בחסרון הבדידות ויתרון הזוגיות. "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב', י"ח). הקב"ה ברא אדם כשני כוחות מעורבים החליט שזה לא טוב והפריד אותם כך שכל כוח יהיה עצמאי, יש כאן לכאורה תיקון ושיפור של העשיה הראשונה.
עשיה זו תמוהה הרי הקב"ה אמת וכל מעשהו מושלם, אין צורך בשיפורים במעשיו. האדם הוא המוגבל, האדם עושה ופועל ובוחן את מעשיו אם עונים הם על ציפיותיו ומשפר אם צריך. הקב"ה יודע מראשית אחרית , אם כן מדוע החליט בחכמתו לברוא אדם באופן שיאמר עליו אחר כך "לא טוב" ויהיה עליו לחזור ולשפר?
אלא שלימוד גדול יש כאן ותוכן רב להתבונן בו:
אדם! דע לך שיכול היית להבראות יחידי. לחיות ולתפקד לבדך. מצד עצם האדם, מצד המציאות היה הדבר האפשרי. אך אין זה טוב!! צריך אתה לדעת שזה אפשרי אך לא טוב. חיים של בדידות ירגילו אותך למחשבה של מושלמות. ירגילו אותך לדאוג לעצמך בלבד, לאגוצנטריות. בלי לדאוג לאחר, בלי לחלוק עם אחר, בלי להתחבר. אין זה טוב לא עבורך ולא למין האנושי כולו. ולכן הקב"ה שינה את המציאות ויצר מציאות אחרת בה חולק אתה את חייך עם זולתך. אתה חולק רגשות משפחתיים, אחריות, שייכות, קשר וחיבור עם חברה אנושית, עם משפחה מורחבת. רגשות אלו מתעדנים בחייך בקרב משפחתך הגרעינית. אתה נדרש לאחריות ולהתחשבות בצרכי זולתך, לעשות למענם ולדעת לקבל את אחריותם ועשייתם כלפיך. אתה נדרש לחלוק עידון שבעידון- זך שבזך עם זוגתך והיא אתך. רגשות שייכות הדוקים ביותר, עדינים ביותר אינטימיות, חיבה ואהבה הדדית יהיו ביניכם. יפרו את חייכם החברתיים ויובילו אתכם להשלמה ולמיצוי אישי. רק כך תהיו טובים. רק כך תוכל למצות את תפקידך כאדם, עושה רצון ה'. רק כך יהיו חייך איכותיים ומלאים עשיה וסיפוק. "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".