מאת:הרה"ג ראובן אלבז שליט"א
איש המקדש אישה בברית הנישואין חייב לעשות כן מתוך הכרה עמוקה כי הקידושין הופכים את חיי שניהם לחיים של קדושה. קידושין מלשון הקדש, שמקדיש דבר לקודש. המדרש על הנאמר "ויהי ככלותו לדבר אתו" אומר "מהו ככלותו?" אר"ש בן לקיש כל מה שהוא מוציא דברי תורה ואין ערבין על שומעיהן ככלה שהיא ערבה לבעלה..." שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל היתה חבבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה" (מדרש רבה, שמות, פרשה מ"א פסקה ה'). המדרש, ברצותו להדגיש את החיבה שרחשו בני ישראל לתורה בעת קבלתה מדמה זאת לחיבה שרוחש אדם לכלתו, אשתו. המדרש ממשיך בעניין זה וקובע "על כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע ככלה זו ומפורסם במעשים טובים וגו'". כמו שהכלה מפורסמת בצניעותה ובמעשיה הטובים, כך גם על תלמידי החכמים להתנהג.
ולכאורה מה שיך בכלה ענין הצניעות הרי היא במרכז האירוע וכולם באים לכבודה ולשמחה ביום חופתה, אלא שהכוונה הנוספת בניעותה של הכלה הוא באשר למה שמוצנע בתוכה פנימה, למחשבות, ההרהורים העמוקים והרגשות שהיא חווה באירוע מקודש זה. כלפי חוץ הכלה מחייכת ועונה בנימוס למברכיה, אבל בתוך תוכה פנימה היא חושבת על האחריות הכבדה שהיא נוטלת על עצמה בהיכנסה לחיי הנישואין, הדרך בה תתנהג כלפי בעלה, איך תהיה הנהגת הבית,ההשקפה החינוכית וכדומה.
הבעל עצמו גם הוא חייב להתקדש בעצמו בעת שהוא מקדש את אשתו, פירושו של דבר שעל הבית להפנים את עיקרון ההתקדשות על מנת שיתעלה על עצמו, יתחזק בהתנהגותו ובמידותיו הטובות ואף ישתדל לעבור על מידותיו עבור שלום הבית. ידוע ומוכר הסיפור על החפץ חיים אשר כל ימיו שמר על מוצא פיו ולשונו ומצא דרכים טובות להגיב ולענות לאחרים, ידוע שהחפץ חיים חי בצימצום רבה ואשתו התאוננה פעם על מצבם והצביעה על משפחה מסויימת החיה חיי אושר ורווחה למרות שמבחינה רוחנית אין אצלם השתדלות וגם בניהם אינם ת"ח. ואילו אנחנו, המשיכה הרבנית ואמרה, חיים אנו בדוחק רב למרות צדקותו של החפץ חיים ובניהם תלמידי החכמים. וענה לה החפץ חיים: אדרבה, אותה משפחה שלא זכתה לקדושה ולחכמת בנים תלמידי חכמים, האם לקחת מהם גם את כספם? אנחנו, שחנן אותנו הקב"ה בבית של תורה ובנים תלמידי חכמים, האם צריכים אנחנו גם עושר כלכלי? כך למדים אנו מהחפץ חיים איך יש להיזהר בכבודה של האישה, שהיא עיקר הבית.
בגמרא, במסכת ברכות, מקשים מדוע לגבי אישה טובה נאמר "מצא אשה מצא טוב" בלשון עבר, ואילו לגבי אשה שאיננה טובה לבעלה נאמר "מוצא אני מר ממוות את האשה" בלשון הווה, מוצא. ומתרצים זאת כך, תכונתו הבסיסית של האדם שבקלות מקבל את הטוב כברור מאליו ומודה על הטוב ומכירו בפעם ראשונה, ולאחר מכן מתרגל אליו ואין הוא נותן את ליבו להכיר בטובה שנמצאת איתו בכל עת. שונה הדבר לגבי דבר רע, שחוויתו הרגשית שונה. את הרע מרגיש אדם בכל עת ובאופן תמידי, ולכן נאמר מוצא אני וגו' בלשון עבר (מובא בשם הגר"א). עלינו ללמוד מדברים אלה פרק חשוב בהנהגת חיי הנישואין ובהתיחסות שיש לנקוט בה בקשר שבין בעל לאשתו. יש להכיר טובה ולהעריך אותה באופן תמידי ומתמשך. זאת ועוד, "מצא אשה מצא טוב" כוונתו גם ללמדנו שתכלית הנישואין היא לזכות ולהיטיב עם האשה ובעבורה.
שכן, ה"מצא טוב" הוא דו כיווני: שימצא דרכים להיטיב עם אשתו, שימצא להעניק לה ולהיטיב איתה, ואז יתקיים בו "מצא טוב". זוהי תכלית הנישואין. לעומת זאת, "מוצא אני מר ממות את האשה" הוא כאשר אדם מתמקד על האני ("מוצא אני") וכל "מציאת האשה" עבורו היא על מנת להעניק לעצמו ולממש את צרכיו ורצונותיו האנוכים, לקבל מבלי לתת. מצב זה הוא ח"ו מר ממות ויש כמובן להימנע מכך זוהי העבודה וההשתדלות של חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי. על האדם לוותר על אנוכיותו, על "האני" שלו ולהעניקו ל"דודי". אזי יזכה ממילא שיתקיים בו חלקו השני של הפסוק "ודודי לי". ש"דודי" שוכן בתוכו ומעניק לו.