את הרעיון לדברים הבאים שמעתי לפני שנים רבות מפי הרה"ג ר' יעקב ויזל שליט"א איש ארגון החסד יד אליעזר בסעודת שבע ברכות לבנו.
סמך וסעד שני מושגים שתי מילים שמקורן בתנ"ך והן חלק מהשפה העברית שתיהן משמשות את מתרגמי התנ"ך לארמית ואונקלוס בראשם כתחליף למילת עזר ברור איפה שמתרגמי התנ"ך משמשים כפרשנים ולא כמתרגמים גרידא

בדרך כלל משתמש התרגום במילה סעד כתחליף למלה עזר או עזרה "ועזר מצריו תהיה" (דברים לג', ז')
"לעזור את לבוש" (יהושוע לג') "ואין עוזר לישראל" (מלכים ב', יד', כו') ועוד ועוד דוגמאות לרוב.

בפסוק "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב' יח') משתמש התרגום דווקא במילה סמך בתחליף למילה עזר – סמך כקבליה
ראוי לברר את ההבדלים בין סעד לסמך על מנת להעמיק ולהבין את כוונת התרגום כאן בפרושו לפסוק.
חשוב להקדים ולציין שבמקומות אחרים אומר הכתוב "ותשב לה מנגד" (בראשית כא' טז')
 או "ואלכה נגדך" (בראשית לג' יב') וכאן מדגיש כנגד כ' הדמיון מדמה ומשווה בין האיש לאישה בלי הבדלים ביניהם.
הסועד חולה בחוליו או המושיט סעד לנצרך שאין ביכולתו לקיים את עצמו מבחינה כלכלית – עוזר לרעהו. העזרה המושטת מתקבלת ע"י הנצרך במידה ולא ניתן הסעד או לא התקבל, אין כאן עזרה
הסעד תלוי איפה המקבל והנותן ובקבלת הסיוע והנתינה בפועל.

סמך לעומת זאת, הוא יצירת תחושת העזרה, תחושת בטחון בסיוע, אדם הנמצא במרומי צוק נישא או על גג בניין גבוה מאד, כשיפנה מבטו למטה תוטרד דעתו מחמת הגובה העצום ועשוי הוא להיבהל ולהתבלבל ולאבד עשתונות מפני הפחד הטבעי מנפילה, דווקא משום כך עלול הוא ליפול חס ושלום ולהינזק, אם יהיה מעקה לגג או לצוק, תהיה דעתו מיושבת עליו וירגיש נינוח, לא יתבלבל, ויהיה שמור או מוגן, השמירה וההגנה אינן תלויות בהסמכות או בהשענות על המעקה בקבלת הסיוע בפועל, די לו שהמעקה נמצא, אפילו לא יגע ולא ישתמש בו עצם מציאותו כאמצעי בטיחות מעניקה תחושת ביטחון והרי שמירה והגנה יש כאן , יש כאן עזרה וסיוע הוא סומך ובוטח במעקה, חש יציבות בטחון והגנה.
התועלת המופקת מן המעקה הוא בעצם קיומו, בלי קשר לעוצמת השימוש בו.

ילד צעיר הלומד לרכב על אופניים סומך ובוטח ביד אביו האוחזת בו ותומכת בכסא מאחור, אביו רץ אחריו אוחז ותומך ובשלב כל שהוא מרפה ועוזב והילד ממשיך ברכיבתו, לכשישים לב שאביו עזבו, עומד וצופה בהנאה בעצמאותו יתבלבל ויפול, הוא כבר יכול לרכב בעצמו, עובדה – הוא הוכיח זאת כל זמן
שסמוך היה ובטוח ביד אביו האוחזת בו תחושת הביטחון היא שאפשרה לו הצלחה במשימה כשחש לבדו במערכה התגנב ספק לליבו, איבד בטחון דמיו כשלון ולא היה מסוגל להשקיע את המקסימום נבהל התבלבל ונחל מפלה.
כך טבעו של האדם לא תמיד הוא זקוק לעזרה המושטת לו בפועל ואינו נשען עליה אך הוא בתודעתו, נוסכת בו בטחון ושלווה ומאפשרים לו השקעה עצמית מרבית המביאה הצלחה, עובדת היות הסיוע בתודעתו היא, היא העזרה האמיתית ואיןן צורך בסיוע בפועל דווקא, הבנה זו באה לידי ביטוי במאמר ר' אליעזר (סוכה מט') "אין צדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה" כלומר עיקר התשלום על הצדקה שאדם עושה הוא על היותו גומל חסד מעניק תחושת ביטחון לעני שיש מישהו שחושב עליו "שנותן ליבו ודעתו לטובתו של העני" (רש"י שם) עני הנתון במצוקה כלכלית ומישהו תומך בו ונותן לו כסף, נותן לו גם תחושה שהוא לא לבד שיש לו תומך ועוזר וזה עיקר העניין של צדקה, תחושת הביטחון.
בפסוק: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" משתמש התרגום כאמור במילה סמך כתחליף למילה עזר, כלומר אין כאן סעד אלא סמך.

אור נוגה מעתה על מערכת הזוגיות כפירושו של אונקלוס, בני זוג אינם צריכים להישען בפועל זה על זה, עצם היותם יחד, מאוחדים בהויתם, קשורים בקדושה של חברות וחיבור ה"ביחידות" היא הנוסכת בהם ביטחון משרה שלווה ותחושת מיצוי היכולות, אין הם צריכים לצפות לעצם הסיוע ולנתינתו, הביטחון בו מאפשר התמודדות נכונה עם מטלות החיים אין ספק שעצם הנתינה חשובה ואין אפשרות לוותר עליה, היא היוצרת חיבור, חברות ואהבה כדברי הרב דסלר זצ"ל המפורסמים (פרק הנותן והנוטל מכתב מאליהו א' עמ' 32) אין אפשרות ליצור חברות ואהבה באופן תיאורטי בלבד, הפעולות עצמן, העשייה, עובדות ההוויה המשותפת חשובות כחוט השני.
היסוד הזה מופיע מספר פעמים רב בספר החינוך "האדם יפעל כפי פעולותיו" "ואחר המעשים נמשכים הלבבות" או כדברי הרמח"ל בפרק ז' במסילת ישרים "התנועה החיצונה מעוררת הפנימית" אך צריך לדעת שאסור להישען עליהם, או לדרוש אותם או לחשוב שהעדרם מביע העדר זוגיות.

כל אחד צריך לתת להעניק להשקיע את חלקו ויותר כדי ליצור אווירת אמון ובטחון מתוך רצון טוב אך בשום פנים ואופן לא לדרוש נתינה והשקעה מין הזולת .
דרישה כזו מעמידה במבחן ותוצאותיו יהיו לעולם בלתי מספקות ,נתינה המתקיימת לאחר דרישה איננה טבעית, אינה יוצרת קרבה, אינה מחברת היא כתשלום מס ולעיתים רחוקות עונה על דרישות הדרישה.
הרב דסלר זצ"ל בפרקיו הנזכרים לעיל, כותב שהיה נוהג לומר לבני זוג בעצם חתונתם "הזהרו יקרים שתהיו תמיד משביעים רצון זה לזה כאשר הנכם עתה, ודעו כי בעת שתחלו לדרוש דרישות זה מזה הנה אשרכם מכם והלאה"
דאג אתה למילוי תפקידך ולא לתפקידם של זולתך. מלאו חובותיכם בנפש חפצה במאור פנים מתוך תקווה וימלאו אחרים חובותיהם כלפיכם.