בדומה לצחוק, כעס הוא ביטוי אותנטי לרצונותינו וצרכינו. הכעס מגן עלינו: הוא מאותת לנו שמישהו מסיג את גבולותינו, פוגע ברגשותינו, או מאיים על משהו שחשוב לנו. הכעס מנחה אותנו: הוא דוחק בנו להיות אסרטיביים יותר ולנקוט פעולות אשר ישנו את חיינו ואת יחסינו. לפיכך חשוב שנכיר בכעס ונלמד להביע אותו.

ישנם סגנונות שונים של התמודדות עם כעס וקונפליקט.ישנם אנשים אימפולסיביים, כאלו המכונים "פתיל קצר". אנשים אלו יגיבו במהירות, ירימו אל הקול ויפרקו את רגשותיהם בצורה אינטנסיבית. אחרים משתתקים, רותחים מבפנים, ומענישים אחרים בשתיקתם. ישנם כאלו הנוטים להסכים ולוותר, ובכך נמנעים מקונפליקט בכל מחיר. רובינו מייחסים בעיות של כעס לאנשים שמתרגזים בקלות, צורחים או זורקים חפצים, ומקובל לייחס להם בעיות בריאותיות כגון לחץ דם, התקפי לב וכדומה. באופן מעניין, מחקרים הראו שגם אלה ששומרים את הכעס בפנים דומים לאלו שמוציאים אותו החוצה: לשניהם יתכנו יותר בעיות בין-אישיות, סיבוכים בריאותיים, ואף סיכון גבוה יותר למוות בטרם עת.

אמירה ידועה מדמה את ההיאחזות בכעס ובטינה להיאחזות בגחל לוהט במטרה לזרוק אותו על אדם אחר. אחיזה זו, בסופו של דבר, תגרום לכך שמי שמחזיק את הגחל הוא זה שייכווה, הרבה לפני שהוא יזרוק אותו לעבר מישהו אחר. באופן דומה, הכעס הוא הרסני בכל מצב, בין אם הוא מבוטא כלפי חוץ ובין אם לא. נראה שאין דרך אחת נכונה לבטא כעס, אך חשוב מאוד ואפילו קריטי שנלמד להכיר בכאב ובכעס שלנו, ונתקשר עם אחרים בדרכים שיאפשרו להם להבין ולהגיב בצורה בונה.

כאשר אנו בוחרים לחלוק את חיינו עם אדם אחר במסגרת חיי הנישואין, אנו בונים מערכת יחסים הכוללת מכלול של כוחות שיזינו ויטפחו אותנו.יחד עם זאת אנו מקבלים, בנוסף, גם הבדלים ולא מעט קשיים איתם נצטרך להתמודד במשך חיינו המשותפים. חלק מהקשיים ניתנים לפתרון, וחלקם פחות. למעשה, מומחים טוענים שמעל למחצית מן הבעיות בזוגיות אינן פתירות כגון חילוקי דעות לגבי גידול ילדים, גודל משפחה, כסף וכדומה. השוני הזה, שברוב המקרים אינו נעלם, בוחן את יכולת הזוג להתמודד עם קונפליקט, להאזין ולקבל ביקורת, להביע את כעסם באופן הולם, ובתקווה שגם לשמור על חוש הומור. המתח הנגרם מההבדלים הללו יכול להביא לגיוס כוחות ותעצומות משותפים לקשר, ולעזור לזוג לצמוח, או לחילופין, להוציא מכל אחד מהצדדים את הגרוע ביותר, ולשחוק את בסיס מערכת היחסים.

החדשות הטובות הן שבני זוג לא חייבים להסכים או לפתור את כל בעיותיהם על מנת להיות מאושרים. למעשה, זה חשוב שבני הזוג יביעו את רצונותיהם ויעמדו על עקרונותיהם כשצריך. בשיא הויכוח אנו נוטים לשכוח שלא ההחלטה שנגיע אליה היא שתשאיר את חותמה, אלא האופן בו האינטראקציה מתקיימת ומשפיעה על מערכת היחסים. האם יצאנו בהרגשה שהקשיבו לנו והכירו ברגשותינו, או שמא אנו חשים לא מובנים, פגועים או אשמים. פעמים רבות, במקום דיאלוג בונה המטרה שלנו הופכת להיות "הצודק". ויכוח מוצלח אינו מבוסס על כך שאנו צודקים, אלא שיצאנו בהרגשה חיובית ממנו.

כאשר זוג מספר שהם "אף פעם לא מתווכחים", זוהי אמירה שמדליקה נורה אדומה ומתריעה על בעיה הרבה יותר חמורה מויכוח או מריבה. זוג עלול להימנע מויכוחים מסיבות של פחד מפני הכוח ההרסני של הכעס, חשש להזיק למערכת היחסים ופחד מפני נטישה. כאשר בן זוג נמנע מלהביע את כעסו, הוא למעשה מקריב חלק מעצמו על מנת להגן על מערכת היחסים. גישה זו אולי מפחיתה חיכוך בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא תשחק את הקרבה הרגשית, תדכא את הקשר ותמית את חיותו. זאת בהתאם לעיקרון בסיסי מאד פשוט: לא ניתן להדחק רגש אחד מתוך כלל רגשותינו. אם נדכא את הכעס נדכא גם את היכולת להיות חופשיים בקשר.

בני זוג שיוצרים מערכת יחסים "מוצלחת" באמצעות נטרול חוסר נוחות וקונפליקט, למעשה מפסידים מערכת יחסים בריאה, חיה, תוססת ומאתגרת ולא משעממת ושוחקת. זוגות לא צריכים לפחד מהבדלים.  קונפליקטים יכולים להוות הזדמנות לדיאלוג ולהתפתחות. לא קיים מתכון פשוט להתמודדות עם קונפליקטים זוגיים אך חשוב שנדע לנווט את ההבדלים באופן בונה תוך שמירה על כבוד הדדי. זכרו, כאשר הרוחות נרגעות, מה שיישאר איתנו הוא פחות תוצאת הוויכוח, ויותר האופן בו התייחסנו אחד אל השני במהלכו.