שתי תיאוריות מרכזיות בתחום ההורות התייחסו לשני הקטבים לכאורה – סמכות וקשר הורי. מחד, תיאוריות שדיברו על חשיבותה של הסמכות ההורית לצורך עיצוב התנהגותו של הילד וההגנה עליו מפני דחפיו ומפני התנהגויות שעלולות לסכן אותו. תיאוריות אלה הדגישו את הנחישות של ההורים לעמוד על ביצוע הוראותיהם ואת המשמעת והפיקוח על מעשי הילד. על פי גישה זו, ישנו שימוש נרחב בענישה ולעתים קרובות היא באה לידי ביטוי בהורות מעט מרוחקת המבוססת על שליטה מתוך עמדת כח. הילד יחוש שכתנאי לאהבתם של הוריו, הוא צריך לציית לכללי ההתנהגות שהם מציבים לו.

מאידך, תיאוריית ההתקשרות הדגישה את חשיבותה של התקשרות בטוחה בין ההורה לילד, המספקת עבורו חוף מבטחים בו הוא תמיד מרגיש רצוי ואהוב. תיאוריית ההתקשרות שמה את הדגש על האכפתיות, הרגישות וההתאמה לצורכי הילד. על פי דרך זו, על ההורה להעניק לילד אהבה שאינה תלויה בדבר.

השקפה מתונה יותר על סמכות המרככת מאוד את הסתירה שבין שני הקטבים, הוגדרה על ידי דיאנה באומרינד, ששילבה בין שני מושגים - היענות ודרישה. ההיענות היא המידה שבה ההורה קשוב לצרכי הילד ורגשותיו ומעודד את הביטוי העצמי שלו. זאת על ידי עמדה מקבלת ותומכת. הדרישה היא המידה שבה ההורה עומד על ביצוע  מטלות ועמידה בכללי התנהגות. הורות סמכותנית, המאופיינת בדרישה ללא היענות, תעצב אמנם את התנהגותו של הילד, אך יחד עם זאת תצמצם משמעותית את מרחב הביטוי האותנטי שלו, והיא עלולה ליצור פגיעה בהתפתחות השלימה שלו כאינדיבידואל בפני עצמו ולפגוע בקשר שלו עם הוריו.

לעומת זאת, הורות שמתאפיינת בהיענות ללא דרישה מתכחשת לתפקיד ההורי להגן על הילד, ופוגעת בהתפתחות מנגנוני וויסות עצמי. מנגנון הורות כזה היה נפוץ לפני מספר עשורים, אך כיום רוב אנשי המקצוע סבורים שהתקוות שתלו בעבר בסגנון הורות זה התגלו כאכזבה גדולה. זאת משום שהילדים שגדלו בסגנון זה, לא זו בלבד שלא גילו פחות בעיות מאשר הילדים שגדלו במשפחה הסמכותנית, אלא להיפך, סבלו מבעיות רבות וקשות יותר.

לדבריה של באומנרינד, ההורות האופטימאלית משלבת בין שתי הגישות באופן מאוזן;  מחד היענות גדולה לצרכי הביטוי העצמי של הילד, ומאידך עמידה יציבה ונחושה על כללי התנהגות.

פרופ' חיים עומר, חוקר ישראלי בעל שם עולמי בתחום הסמכות ההורית, פיתח מושג אותו הוא רואה כגשר בין שני הקטבים הללו – "תפקיד העוגן". על פי דבריו, אין כל סתירה בין הקשר החם וההתכווננות של ההורים לצרכי הילד ורגשותיו לבין עמידתם על כללים ברורים ונחישותם לבסס סמכות הורית יציבה. אדרבה, הילד זקוק להורים כעוגן יציב על מנת שלא ייסחף בזרמים השונים המאיימים עליו לאורך תהליך ההתפתחות שלו.

עומר פיתח תוכנית הדרכה להורים שנוסתה במספר מדינות והוכיחה יעילות רבה. לדבריו, תיאוריית ההתקשרות הדגישה אמנם נושאים חשובים בהתפתחות הקשר הבטוח בין הורה לילד, אך התעלמה כמעט לחלוטין מתפקיד הסמכות ההורית בהתפתחות וביציבות הקשר הזה.

כשם שהעוגן השומר על הספינה לבל תיסחף בזרמי הים צריך להיות מעוגן היטב בקרקעית הים על מנת שיוכל לשמש בתפקידו, כך ההורים. על מנת שיוכלו לשמש משען יציב להתפתחות ילדיהם, עליהם להיות מעוגנים היטב בתפקידם. לכן ככל שההורים חשים בטוחים ביכולתם למלא את תפקידם בצורה טובה, כך הם יבססו הורות יציבה יותר, וישמשו עוגן בטוח ויציב עבור ילדיהם.

לדבריו של עומר ישנם ארבעה מקורות עיקריים שמספקים את העוגן ההורי היציב: מבנה, נוכחות, תמיכה חברתית ושליטה עצמית.

מבנה: הסמכות ההורית מתפתחת בסביבה טבעית ופשוטה יותר כאשר ההורים משכילים ליצור הבניה לשגרת המשפחה על ידי כללים פשוטים ובהירים שמגדירים את כללי-ההתנהגות, גבולות הפרטיות והגדרת התפקידים והסמכויות בבית. לא מדובר על גבולות נוקשים מידי שעלולים להוביל להורות מרוחקת ובלתי-נגישה, אלא על גבולות גמישים אך יציבים דיים כדי לספק מבנה משפחתי היררכי וברור.

נוכחות: נוכחות הורית מועברת לילד על ידי מעשים שמבטאים את היותם של ההורים זמינים ונענים לצרכי הילד. יחד עם זאת, לדבריו של עומר, לא רק הקשבה וזמינות מבטאים נוכחות הורית, אלא גם השגחה ופיקוח על מעשי הילד. ההשגחה, שבילדות המוקדמת נעשית על ידי פיקוח מתמיד, הולכת ומתגמשת עם השנים ונעשית תלויה יותר בשיתוף הפעולה של הילד, אך לאורך כל תקופת ההתפתחות, עד שהילד נהפך לבוגר, ההורה אינו פטור מתפקיד ההשגחה.

השגחה הורית הוכחה כיעילה למניעת התנהגויות סיכון, גם כאשר הילד מבטא כעס והתנגדות להשגחת הוריו. לכן, גם במידה וההורה והילד לא מצליחים לבסס שיתוף פעולה, אל להורים לוותר על עצם ההשגחה.

עומר מדבר על שלוש רמות של השגחה: "תשומת לב פתוחה" - זהו המצב התמידי, כל עוד הילד עסוק בפעילות רגילה ובטוחה. "ערנות ממוקדת" - במידה שמתפתחים סימנים שעשויים לרמז על מצוקה. במצב זה ההורה מגביר את הערנות שלו אך עדיין אינו נוקט בפעולה אלא מאפשר לילד להתמודד עם המצב. במידה וסימני המצוקה נמשכים, על ההורה לעבור שלב נוסף ולנקוט בדרך של "הגנה אקטיבית". היכולת לעבור באופן גמיש ומושכל בין הרמות הללו מסייע להורים לבסס סביבה מוגנת עבור הילד מבלי להפריע להתפתחותו הספונטאנית. הורים שמרגישים שאינם מסוגלים להעלות את רמת ההשגחה שלהם, אפילו נוכח איתותי סכנה, מבטאים חוסר סמכות וחולשה בקשר בין ההורה לילד. זאת משום שניכר שההורה אינו סומך על הקשר שיעמוד באתגר של השגחה קרובה.

עומר טוען, שאפילו שהמתבגרים מוחים לא פעם על ההשגחה ההורית, למעשה הם זקוקים לה מאוד, ובמקרים לא מעטים הם מודים להוריהם על כך. הדרכות רבות שנעשו להורים לנוער בסיכון, מעידות על כך שבמקרים לא מעטים הנערים פירשו את הוויתור של הוריהם על ההשגחה כחוסר אכפתיות.

ילד שמתנסה בהשגחה הורית מפתח את היכולת החשובה כל-כך להגן על עצמו ולווסת את התנהגותו. עומר ממשיך לבטא זאת במשל העוגן שלו - כשם שספינה הקשורה לעוגן בחבל ארוך זוכה למרחב תנועה אך במידה והיא מתרחקת מידי היא נעצרת על ידי החבל, כך הילד אינו צריך להרגיש את הפיקוח ההורי כל עוד הוא שומר על התנהגות בטוחה. במידה והוא מתרחק ומסכן את עצמו, הוא צריך להרגיש את הפיקוח של ההורים, כמו המשיכה הקלה של חבל הספינה בעת שהיא מתרחקת, על מנת שישים לב ויחזור למקום הבטוח. כאשר הילד מפנים את התהליך, הוא אינו מגיע יותר למקומות בהם הוא מרגיש את 'מתיחת החבל', וכך העוגן ההורי הופנם והפך להיות חלק מהילד עצמו.

תמיכה חברתית: עומר מדבר על הצורך של ההורים להסתייע בתמיכה חברתית במידה והם אינם מצליחים לבסס לבדם את הסמכות ההורית. שילובם של גורמים מתוך המשפחה המורחבת או הקהילה עשוי להיות מועיל, ולתת בסיס של לגיטימיות ושקיפות לסמכות ההורית.

תועלת נוספת שמספקת התמיכה החברתית היא בכך שהיא מווסתת את תגובות ההורים עצמם, והופכת אותן לשקולות יותר. זאת משום שהמעורבות של הגורמים הנוספים מולידה שקיפות שבולמת הסלמה הן מצד הילד והן מצד ההורים. מחקרים הורו שהורים שנעזרו בתמיכה החברתית, נטו פחות להסלמה והענשה, וחשו בטוחים דים על מנת לבסס סמכות לא כוחנית.

שליטה עצמית: המרכיב האחרון הנדרש בשביל יצירת העוגן ההורי הוא השליטה העצמית של ההורים. היכולת של ההורה להימנע מהסלמה ביחסים עם הילד, אך מצד שני להמשיך לעמוד באופן נחוש ויציב על דרישותיו, יוצרת יציבות ביחסים גם נוכח קשיים.

מאפיין נוסף של השליטה העצמית הוא הוויתור על ההכרח להגיב באופן מיידי. תגובה מיידית מתאפיינת לא פעם באימפולסיביות ובטעויות, לכן מוטב להורה לחכות מעט ולהגיב לאחר רגיעה, הן מצד ההורה, שיוכל להגיב באופן שקול יותר, והן מצד הילד  שלאחר שיירגע יגבר הסיכוי שיימנע מהסלמה.

סמכות שנמדדת רק בשליטה מתמדת על התנהגות הילד, עשויה להוביל למאבקי כח בלתי פוסקים, לעומת הסמכות שמבוססת על שליטה עצמית ומאפשרת מסגרת יחסים בטוחה ויציבה יותר.

חשיבות גדולה נוספת של השליטה העצמית של ההורה היא בכך שגם הילד ילמד לפתח מודל עבודה חיובי במערכות היחסים העתידיות שלו תוך חיקוי ההתנהגות של הוריו. לעומת זאת הורות שמתאפיינת בשליטה ויחסי כח עלולה ללמד את הילד מודל עבודה דומה במערכות יחסים שייבנה בעתיד.

לסיכום, סמכות וקשר הורי בטוח ויציב אינם סותרים אחד את השני אלא משלימים.