התשובה לכך מורכבת הן מההכרה בצורך של הציבור החרדי באנשי מקצוע בתחום, כמו כל ציבור אחר, ובמקביל מהבנה שטיפול פסיכולוגי אינו בהכרח סותר את ערכי היהדות, ובמקרים רבים אף חופף להם. הפסיכולוגיה שפותחה ברובה על ידי יהודים מזרם ההשכלה נתפסה כמדע חילוני המאופיין בבעיות צניעות. כמו כן מאות שנים בהן רבנים, משגיחים ואנשי ציבור עסקו באופן מעורר התפעלות בעבודה טיפולית שלא היתה מביישת את טובי הפסיכולוגים בעולם. כל אלה הביאו לתפיסה של הפסיכולוגיה כמשהו "שלא שייך לציבור שלנו". תפיסה זו רווחה זמן רב, אך בשנים האחרונות קמו לנו שליחים נאמנים שהבינו שהפסיכולוגיה, כמו כל המדעים למעשה, כבר נכתבה בתורה וכיום מסייעים לעשות את החיבור הטבעי כל כך בין הטיפול הנפשי לבין היהדות. מדובר בזרם מרתק של "הפסיכולוגיה היהודית" שזוכה למחקר, לימוד ופרקטיקה ע"י פורצי דרך כמו פרופסור מרדכי רוטנברג, דר' ברוך כהנא, דר' יאיר כספי ואחרים.  החיבור המתבקש הזה הפיג מהרתיעה שהיתה מהתחום והביא להבנה שהטיפול הפסיכולוגי לא סותר את רוח ישראל סבא.

ההתחלה שלי, כדרכן של התחלות, לא היתה פשוטה ולאחר שעברתי את השלב המוכר של "חבל שלא כל החרדים כמוך" נפתח בפני עולם מרתק וצבעוני בשחור לבן שהעניק לי את הזכות להכיר אותו באופן שמעט חילונים זכו. מעבר להיכרות עם אנשים מיוחדים ולסטיגמות שנשברו מהר מאוד למדתי הרבה דברים שהיו חדשים עבורי. ראשית למדתי שלא כולם אותו הדבר, ואני מתכוון באופן מילולי. אני מבדיל יותר בין חסיד לליטאי, בין גור לבעלזא ובין ויז'ניץ לסערט ויז'ניץ.

למדתי איך לדבר עם אנ"ש. עבורי זו היתה סוג של שפה חדשה שעלי לרכוש וכיום אני קצת יותר יודע מה לומר בחדר הטיפול ובעיקר מה לא לומר, ויכול לציין בסיפוק שאני יותר בקיא בחרדית מדוברת.

במפגש הטיפול הראשון שאל אותי המטופל, חסיד אחת החצרות המסוגרות יותר, "איך נגשר על הפער שבינינו שהרי אנו באים מעולמות שונים?" "העולמות אכן שונים" עניתי לו "אבל בכל מקום עצב, כאב, תקווה, אשמה ושמחה מרגישים אותו הדבר". המפגש עם אדם שגר רבע שעת נסיעה מהבית שלי אבל חי  חיים המזכירים את אורח חייו של הסבא רבא שלי באירופה, לימד אותי שהפסיכולוגיה ושפת הרגשות זו שפה אנושית שיכולה לגשר על פערים של אורח חיים. המפגש עם בחור ישיבה חסידית שמתקשה לדבר בפגישה מכיוון שהוא לא רגיל לדבר בעברית (בהתחלה חשדתי שהוא אספרגר) לימד אותי שהפסיכותרפיה היא שפת הנפש,  זו שפה בינלאומית (ושאפשר לטפל גם ביידיש).

למדתי שדווקא עובדת היותי לא דתי יכולה להיות יתרון שמקל על  כמה מהפונים החרדים לפנות לטיפול או כפי שהיטיב לנסח זאת אחד הרבנים שמלווים אותי בשנים האחרונות "המטופל החרדי לא רוצה לפגוש את הפסיכולוג שלו בשטיבל אחרי הטיפול".

הואיל ובטיפול פסיכולוגי דינאמי המטפל פסיבי והמטופל הוא זה המביא את עולמו אל החדר, פוחת החשש שהמטופל הדתי ייחשף לתכנים שאינם שייכים אליו. ביון היטיב לנסח זאת באמרו שעל המטפל להיכנס אל חדר הטיפול ללא ידע, ללא הבנה וללא שאיפות, היינו מכוונן כולו למטופל, עולמו ומצבו הסובייקטיבי (bion, 1962).

אכן, בשנים האחרונות אני זוכה לחוויה מסעירה ומרתקת מבחינה מקצועית וחברתית וכפי שתואר ביריעה זו למדתי רבות על עצמי ועל החברה הישראלית, אבל לא רק. בזכות המפגש עם הציבור החרדי כקולגות, תלמידים ומטופלים זכיתי להכיר את המקורות שלי. אי אפשר הרי להיות בקשר קרוב ותכוף עם אנשים מאמינים ולא להתקרב בעצמך. רכשתי ידע רב על קיום מצוות, על לימוד התורה ועל אורח חיים יהודי, ידע שמשפיע על אורח החיים שלי ושל משפחתי באופן ישיר. אני מבין יותר את מה שחברי בציבור הכללי לא מבינים ועדיין סובלים מהסטיגמות שלא אחת מתעוררות בתקשורת וזוכות לכינויים שונים (השתמטות, הדרת נשים וכו'). את מה שאני יודע היום אני מנסה להעביר בכל דרך לסביבה הקרובה שלי ולהסביר את האמת שמאחורי הסיסמאות וכך אני מרגיש שהיעדר המקריות שהביאה אותי אל המסע הזה מטילה עלי אחריות גדולה ואני מקווה ומשתדל להיות שליח טוב.

את זה הסברתי לאותו תלמיד ששאל מדוע עדיין אינני בעל תשובה. "כולנו בעלי תשובה" עניתי לו "ובעזרת השם כשתבוא הגאולה כולנו נעשה תשובה אמיתית, אבל עד אז כנראה שעם ישראל צריך גם כמה חילונים כמוני".  

הכותב הוא עו"ס קליני, מטפל משפחתי ופסיכותרפיסט

מנהל את מכללת אל"י ובעל קליניקה פרטית.