פרשת המרגלים מספרת על 12 מרגלים שנשלחו לארץ ישראל על מנת לתור בה. שניים מהם חזרו עם התשובה: "וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא – וְזֶה-פִּרְיָה" (במדבר, יג, כז), ואילו עשרה אחרים חזרו עם התשובה: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיה (שם לב).

במקרים רבים מספר אנשים רואים את אותה המציאות אך מפרשים אותה באופן שונה לחלוטין. כיצד ניתן להסביר שאותם אנשים רואים את אותו האירוע ומספרים סיפור שונה לגביו?

ניתן לענות על השאלה על ידי הבנת התהליך המתבצע במוח האנושי, בו המוח מעבד מידע שמתקבל מנתונים מציאותיים. הבנת התהליך תסייע לנו בעיבוד המידע, ובהתאם לכך, בהבנת התגובות שלנו.

תורת הגשטאלט ושיטת הפסיכודרמה הומצאו על ידי פריץ פרלס, ועקרונות השיטה אומצו על ידי שיטת הNLP בשנות ה70. אחד העקרונות המהותיים בשיטה נקרא: נקודות מבט / עמדות תפיסה.

בבסיס התאוריה אנחנו מעבדים מידע בשלושה אופנים:

גוף ראשון – הגוף שלנו, מה שאנחנו חווים, מרגישים, רוצים.

גוף שני – נקודת המבט של האחר, מה שהוא רוצה, חווה, מצפה, צריך.

גוף שלישי – עמדת הצופה, "הזבוב על הקיר", זה שמבקר ושופט כל סיטואציה בצורה קרה ועניינית וללא רגש.

כאשר תינוק נולד, הוא מחובר לגוף ראשון: הוא מרגיש, חווה ורוצה ואין לו יכולת מנטלית לחוות גוף שני או שלישי ולראות את האחר. במהלך השנים, ככל שהוא מתבגר, היכולת של המוח גדלה ובהתאם לכך גם היכולת לראות את האחר ואת צרכיו. יחד עם זאת, כאן נוצרים הבדלים בין גברים לנשים שהם הבדלים תרבותיים בעיקרם. מבנות מצופה, בדרך כלל, מגיל קטן להתחשב, לראות את צרכי הזולת ולענות על צרכים אלה. זאת משום שהיא אמורה לגדל ילדים בעתיד ולכן צריכה לענות על הנדרש ממנה בקלות וביעילות.

מגיל צעיר ביותר הילדה נוטה לפתח את ההתייחסות לגוף השני, תפקיד שמקבל גם חיזוק מצד אימה המהווה עבורה מודל לחיקוי ולהזדהות. יכולת זו עשויה להיות חוזקה משמעותית עבור האישה ותאפשר לה, בנוסף, גם יכולת לנהל תקשורת טובה יותר שתגרום לשביעות רצון גדולה יותר של הסביבה.

יחד עם זאת, החיסרון ביכולת זאת בא לידי ביטוי כאשר האישה נמצאת רק בגוף שני, ולרצונות ולצרכים שלה אין מקום. כשהיא כבר נכנסת לגוף ראשון זה רק כדי לחוות כאב, מירמור, כעס ותסכול על האחר שלא פועל כמוה ולא מבין אותה ללא מילים.

לעומת זאת, כאשר בן בא לעולם, הוא צריך לקחת על עצמו את האחריות לדאוג למשפחה ולהוביל אותה. לצורך כך הוא אמור להיות מחובר למנהיגות הפנימית שבו ולרצונות ולצרכים שלו. התרבות והחברה מחזקים אצלו את החיבור לגוף הראשון על מנת שיוכל להביא לידי ביטוי את החזון והמטרות שלו וכך להוביל את המשפחה קדימה בביטחון ובעוצמה.

לחיבור לגוף הראשון יש יתרונות רבים: עוצמה, רוגע, שלווה פנימית, יכולת לחתור למטרה בנחישות ועקביות, ולהפריד בין עיקר לטפל. יחד עם זאת, במצב קיצוני מדובר על מצב שבו אדם לא רואה את האחר, את צרכיו ואת רצונותיו ולכן גם אדם זה יתקשה להוביל. כאשר אדם (גבר, בדרך כלל) מחובר לגוף ראשון בצורה קיצונית מתחתן עם מי שמחובר לגוף שני (אשה, בדרך כלל), הוא מרגיש שהיא כל הזמן עסוקה בו ואין לו מרחב נשימה. לעומת זאת היא מרגישה שהוא לא רואה אותה, והכאב הוא גדול משני הצדדים.

מכיוון שהאשה (לצורך העניין) רגילה לצפות ולהרגיש את השני, היא מצפה ממנו שיהיה רגיש לצרכיה באותה המידה. היא מרגישה המון אמפתיה וכימיה עם אנשים שרואים אותה בדיוק כמו שהיא רואה אותם. הגבר לא יכול הענות לציפייה זו משום שמוחו תורגל אחרת מיום לידתו והוא אפילו לא מבין איפה הבעיה.

הפתרון יהיה כאשר כל אחד מהם ינסה להיכנס לנעליו של השני ויתרגל לחשוב גם בצורה של הגוף האחר: האשה תתרגל כניסה לגוף ראשון על ידי שאלות קבועות כגון: "מה אני רוצה?", "מה אני מרגישה עכשיו?", "מה חשוב לי?" ותאפשר לעצמה לענות על שאלות אלו ממבלי להרגיש אגואיסטית.

הגבר יתרגל, באמצעות הדמיון, כניסה לנקודת המבט של האישה, וישאל את עצמו כל הזמן: "מה היא רוצה? מה חשוב לה? מה אני יכול לעשות בשבילה?" (זה מה שהיא עושה בראש בשבילו כל הזמן). ניתן ליישם זאת גם במהלך שיחה זוגית, וכך כל אחד מהם ירגיש שרואים אותו כמו שהוא רואה את השני.

לסיכום, חשוב שכל אחד מהצדדים יפתח ערנות פנימית על מנת ללמוד להכיר, לדעת ולהעניק לאחר, ויחד עם זאת, לראות את הצרכים והרצונות שלו עצמו. המצב האידיאלי הוא ששני בני הזוג יוכלו לעבור מגוף ראשון - חיבור לצרכים ורגשות אישיים, לגוף שני - חיבור לצרכים ורגשות של האחר, וליצור גמישות מחשבתית.