חייו הזוגיים של זוג נשוי מתחילים בדרך כלל בהמון ברכות מזל טוב מלוות בתכשיטים ופרחים. בשלב זה הזוג מסונוור משמחה וכל מה שהוא רואה בעיני רוחו אלו חיים מלאי בלונים וזיקוקים. לאחר תקופת אירוסין מגיעה החתונה המלווה בתזמורת ובקול מצהלות ושבעה ימים הם מלך ומלכה וגרים בעננים. כשהדי התזמורת נמוגים ושבע הברכות האחרון מתחלף בימים של שגרה יודע הזוג כי עכשיו מגיעים ימי הלמידה.

בשלב זה טריים בזיכרונם של בני הזוג דברי המדריכים המכינים אותם לחיי הנישואין שחזרו ואמרו כי זוהי תקופת למידה ויש להיאזר בה בסבלנות ביחד עם כל שאר המידות הנפלאות שזקוק האדם כדי לחיות בחברה. הם יודעים שעליהם ללמוד זה את זה. יש כאן תקופת הכשרה כלשהיא שנעשית תוך כדי תנועה. היא לומדת איך הוא אוהב את הקפה, הוא לומד שהיא לא אוהבת שמשאירים את משחת השיניים לחוצה מלמעלה. הוא מבין שעליו להיות נכון להחזיר אותה מהקורס שהיא לומדת בערב גם אם הוא עייף, היא לומדת לסגור את שיחת הטלפון המאד חשובה עם החברה ברגע שהוא נכנס הביתה. היא לומדת שהוא אוהב מלוח, הוא מבין שבבית שלו לא יראו בצל. הוא מוותר למרות שבצל הוא דווקא אחד מתחביביו הקולינארים ובתמורה היא מעלימה עין מהעובדה שהוא 'חולה נייעס'.

הם עושים את כל התהליכים הללו הממזגים שתי יחידות עצמאיות לכלל יחידה משותפת באהבה ובשמחה, הם לא מתלוננים על כך שהם לא ממש יודעים מה השני צריך ורוצה, הם יודעים שזה לוקח זמן, ושהעובדה הוא מביא דווקא שמנת מהמכולת בעוד היא ביקשה לבן אינה סיבה לחולל שערוריה למרות שזה מרגיז כשזה קורה בפעם השלישית. הם מוצאים פתרונות לכל מיני נושאים שמרגיזים אותם, הם מגלים שלא נורא לא לדעת או לעצום עין ולא לראות, ומכניסים את המילים 'הכלה, ויתור, אמפתיה' אל מילונם הפרטי הרבה יותר משעשו זאת בשמונה עשרה או עשרים וארבע השנים שקדמו ליום חופתם.

וזה נראה להם נכון ונורמלי. הם מבינים שהחלו פרק חדש לחלוטין בחייהם ועליהם ללמוד אותו לאט בסבלנות וביסודיות ולהתנהל בהתאם.

תהליך הלמידה נמשך כל הזמן אבל לא באותה עוצמה. לאט לאט נכנסים בני הזוג לשגרה. הוא הולך ללמוד, היא יוצאת לעבוד, הם יודעים איך מרגיש זה שחוזר הביתה בחום ואם הוא צריך כוס מים צוננים וחיוך או עשרים דקות של שקט עם העיתון. הם מבינים שאם הוא לא מצליח להתעורר בזמן בבוקר כעס לא יעזור, עליהם פשוט לשתוק ולקוות שלא יגיעו פיטורין או הורדה בתשלום החודשי. הם מנסים מנה חדשה לארוחת הערב אבל כבר יודעים שאסור שיהיה בה הרבה שמן וגבינות לא עושות לו טוב. הלימודים לא נפסקים ואין בהם חופשות. לומדים כל הזמן דברים שלא ידעו קודם: הוא אוהב לנסוע להוריו אבל שונא שגיסו נמצא גם, היא מגלה שהיא דווקא אוהבת מאד את הגיסה החדשה שנכנסה למשפחה וגם שהיא קצת מקנאה וזה מטריד וכואב.

הם לומדים אחד את השני ואת העולם המשותף. זו כבר מערכת של התנהלות 'תוך כדי' וכבר אין לה כותרות.

המעבר החד הראשון קורה בדרך כלל עת הם הופכים מזוג למשפחה כשנולד הילד הראשון, ואז הם מתחילים בתהליך למידה של האזרח החדש בבית שלהם, כל כמה זמן הוא רוצה לאכל, מה קורה אחרי האוכל, כמה הוא צריך על הידיים ושהוא לא מוכן להרדם על הגב. הם מגלים שהוא מתנגד למוצץ ונלחמים באצבע שהוא מכניס באופן אוטומטי, ומתחילים לגלות מה עושה העייפות לכל מצב בבית, החל ממצבי רוח ועד התפרצויות לא נעימות.

הם לומדים שכל מה שידעו על עצמם כזוג יכול להשתנות עם בא האזרח החדש, ותוהים בעצמם על משחק התפקידים החדש, הוא כועס שלקחו לו את המקום הראשון בליבה וגם אם הוא לא אומר הוא מרגיש קצת בצד. היא מרגישה שהכל עליה ולמה הוא לא קם קצת בלילה והיא צריכה לעשות הכל. הם מדברים לפעמים או מקטרים רק לחברים, אבל מבינים שיש כאן תהליך כלשהו שעליהם ללמוד אותו.

רק שכאן, להבדיל מהתהליך אותו עשו כאשר הפכו מסינגל לזוג, כשהיה מובן שהם זקוקים להדרכה כלשהי, כאן הם כבר בטוחים שהם יכולים לבד. האם הם יכולים? ימים יגידו או לפעמים יצעקו.

אחר כך מגיע הילד השני ושוב יש תגלית: עוד ילד אחד זה לא רק עוד אחד זה עוד מאה אחוז נוספים של ילדים ויותר ממאתיים אחוז של עבודה. התינוק זקוק לסדר היום שלו והגדול יותר לסדר אחר, לשניהם יש מזון שונה, הרגלים אחרים וצרכים שונים, שלפעמים מתנגשים בצרכים של אבא או של אמא או של שניהם כזוג. אבל היומיום כבר כל כך מלא ועמוס שהם לא נעצרים לחשוב שאולי, אולי מה שלמדו לפני שנתיים וארבע שהספיק למצבם אז לא מספיק ולא משרת את הצרכים שלהם היום. הם נשאבים אל החיים ולומדים תוך כדי תנועה ועל בשרם ועושים את הטעויות שעליהם יצטערו אחר כך לא מעט, ומצד שני מחזקים את הזוגיות עם כל ילד שנוסף והופכך אותם ליחידה יותר מעצימה, למרות ועם הניסיונות והקשיים.

גידול הילדים מעמיד בפני הזוג שעדיין צעיר מאד ולפעמים לא עבר אפילו את השלושים מגוון התמודדויות, שאף אחד לא נתן להם כלים לעבור אותם, ובאין הוראות נהיגה בדרך הם נעזרים בכל מה שניתן ומנסים לזרום: עיצות מאבא, שאלות מאמא, ההנחיות מסבתא, שכנה חכמה, ראש הכולל, שיחת ספסל בגינה, עיתון. לפעמים זה מספיק. יש זוגות עם אישיות בנויה, יש אנשים שיודעים לדלג על מהמורות, יש אצנים שיודעים לקפץ בקלילות, אבל יש גם הרבה אחרים, לגמרי אנושיים שאין להם מספיק כלים, ומה שראו וחוו בבית אבא אמא לא מספיק להם עכשיו, או שהדוגמאות היו אחרות והקשיים והבעיות אחרים, או שהם לא יודעים לשאול או מתביישים להעזר. הם צוברים מתחים וכעסים שמתפוצצים ומתנקזים בבית, כי רק שם אפשר להיות 'אתה עצמך' בלי הצגות. בעבודה לא יסבלו שאתה יוצא מדעתך בשביל כלום, בבית אתה מרשה לעצמך.

ואין להם את המודעות שהם יכלו ללכת ולשאול ולבקש ובכלל לרצות עזרה מסודרת יותר שתעשה קצת סדר בחיים, שלרוב אינם נינוחים ורגועים. עזרה תעביר את הסער המצטבר והופך לגלים לכדי ים עם גלים רגועים שניתנים לצליחה בנידנוד קל.

אבל האם ראיתם זוג בשלב כזה שבדק היכן ניתן ללמוד על חיי הנישואין? האם מצאתם קורסים לזוגות בגיל ביניים כזה?

פשוט אין. משונה. כולם יודעים שצריך, כולנו חיים את המציאות, ועדיין זה כל כך סודי שרק מעטים מרשים לעצמם ללכת ללמוד את המקצוע הזה ששמו זוגיות בתנועה...

נחזור לזוגות השלנו הרגילים והנורמלים... בין לבין הם מחליפים עבודות או דירות, עוברים מצבים כלכליים כאלו ואחרים מגלים שהם גדלים בנקודות מסוימות בעוד בן הזוג דווקא נעצר ומנמיך הילוכים. חילוקי הדעות ביניהם הם כבר מזמן לא על בצל בחביתה או שעת הקימה, הם צריכים להחליט החלטות הרות גורל: האם לקנות עכשיו את הדירה ולהיכנס למשכנתא גדולה, האם לקחת עבודה שניה? האם להחליף לילד המתקשה מקום לימודים למקום תובעני פחות? הם יכולים למצוא את עצמם חלוקים בדעה לאיזו ישיבה להכניס את הבן. הוא רוצה הכי הכי בשביל שבשידוכים יהיה קל, היא יודעת כמה קשה לילד וליבה נחמץ על הימים הלא פשוטים בתחרות שמחכה לו. היא סוברת שלא נורא שהילדה תישן אצל השכנים, הוא רואה בזה פגם בחינוך, היא לא מסוגלת לסבול איך הבחור מדבר אליה, הוא לא מבין למה היא 'עושה ענין', היא הולכת לישון עם דמעות הוא טורק את הדלת אחריו. הם כבר מבינים שמשהו חסר אבל לא עושים ברור מה בדיוק. הם כל כך עסוקים ובזמני הפגישות הקצרים שיש להם עם עצמם כל יום, יש לכאורה דברים ממש חשובים לדבר עליהם. לפעמים עולה בם איזה הרהור חשוב שיפנו למישהו לשאול, להתייעץ או להיתמך בדעה מקצועית אבל הם מדחיקים אותו מיד, נראה להם בזבוז זמן וכסף... גם ההורים שלהם גידלו ילדים ולא היה קל, והם הצליחו למרות שמעולם לא התייעצו עם איש מקצוע....

הם לא מבינים למה המשבר מגיע עם נישואיה של הבכורה. דווקא הצליחו בגידול שלה ועשו שידוך מצוין עם משפחה נפלאה. יש לחתן שלהם יחוס והכל, שלא לדבר על הקרן עצמה. הזוג עצמו זוהר ומגיע כל יומיים לאכול ארוחת ערב, אבל ההורים דווקא מרגישים מתח ביניהם למרות שלכאורה, אחרי עשרים שנה ביחד, כבר היו צריכים להיות ממש נינוחים וכל הסערות מאחוריהם. מאיפה נופל עליהם המתח הבלתי מובן הזה בחיי הנישואין שלהם דווקא? אפילו אין להם חובות מי יודע מה, חסכו יפה והצליחו. אז אם הכל כל כך טוב למה לא טוב?

הם לא מעלים בדעתם שאולי יש כאן קנאה סמויה בזוג הצעיר, אולי יש כאן החמצות שעולות וצפות, ואולי משחק התפקידים פשוט הזיז כלים ומצא אותם, את הלוח, לא ממש מוכן?

ועדיין לא עולה בדעתם ללכת להתייעץ. הם כבר גדולים וחכמים ומי יכול להגיד להם מה לעשות? אז הם מתגברים איכשהו בהרבה יותר כאבי לב מששיערו וביותר זמן משחלמו ומחתנים את השני והשלישי והופכים לסבא וסבתא ויום אחד מוצאים את עצמם במריבה סוערת: הוא רוצה בשבת שקט, היא רוצה לארח את הילדים, הוא מקטר על ההוצאות הכבדות באירוח ועל הבלאגן, היא אומרת שזו הנחת או להיפך. הם לא מצליחים להגיע לעמק השווה ולא מבינים מה קורה להם: בגיל חמישים ללכת להתייעץ? מה קרה לכם!

זה קורה לכולנו, לכל אחד בצומת אחרת של החיים ובצורה אחרת, כיוון שכל אחד מאיתנו יצוק מחומרים אחרים והמסלול שלו בעולם הזה עובר דרך צמתים אחרים עם תמרורים שונים מחברו, יכולות וצרכים ששייכים רק לו, ועם בן זוג משלו - מובן הוא שמפת הדרכים שלנו היא שונה.

אבל משהו שווה בכל האנושות כולה למרות השוני וההבדלים. כולנו, ממש כולנו, זקוקים לחישובי מסלול מחדש. לפעמים פעמיים בשנה לפעמים כל חודש ולפעמים פעם בעשור. אבל אף אחד מאיתנו לא יכול לעבור את הדרך ללא הבנה כי כל הזמן חלים שינויים בנו ובעולם שסובב אותנו, במעגלים הקרובים ובאדוות הרחבות יותר, הכל זז תוך כדי תנועה. וגם אנחנו.

אם אנחנו לא מכירים את הדרך ואין לנו ידיעה מה קורה בכל צומת, חשוב שפשוט נפתח חלון ונשאל איך מגיעים בדרך הקלה והקצרה ביותר אל הנקודה הבאה. נאכן מחדש את מכשיר הGPS הפנימי שיש בכל אחד מאיתנו וניסע לפיו. לנסוע עם עיניים קשורות מעולם לא הוביל אף אחד אל המטרה אלא ניפץ אותו על הקיר ממול.

ועדיין, למרות שזה כל כך מובן שחשוב וצריך לשאול ולהתייעץ, יש אנשים שלמרות שהם עצמם חשים בחוסר הידיעה הם לעולם לא יעצרו יפתחו חלון וישאלו להנחיות.

האמת, צר לי עליהם. החיים בזוגיות טובה הם גן עדן. ולא קשה להשיג אותם, זה במרחק שעת לימוד, פגישת יעוץ, לא הרבה יותר. לא חבל להפסיד אותם?