אהבת ה' את עם ישראל נמשלה לאיש ואישה. "אשת חיל עטרת בעלה", משלי פרק יב. ובשיר השירים, לרוב נקראת כנסת ישראל רעיתי. כמו בפרק ד "כלך יפה רעיתי ומום אין בך". ובדברי הרמ"א אורח חיים סימן תכ"ו, "קידוש לבנה דומה לקבלת פני השכינה ומרקדין כדוגמת שמחת נישואין".
דבקות האדם בתורה נמשלה אף היא לאיש ואישה. "אשת חיל מי ימצא", משלי כז. ובמדרש שיר השירים רבה פרשה ה' ב: "רעיתי תמתי, כתאומתי. מה התאומים הללו אם חושש אחד בראשו, חברו מרגיש, כך אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה". וכתב ספר אור תורה (ספר הערות ופירוש על מעלות התורה להרב יצחק אייזיק חבר): "התורה כוללת כל העולמות עליונים ותחתונים, והיא אשת חיל, ועליה אמר שלמה ושמח מאשת נעוריך". ובתשב"ץ סימן תס"ה – "כל מנהגי חתן וכלה נלמדים ממתן תורה".
שייכות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כתב השל"ה בתולדות אדם עמוד ט': "התורה היא דו פרצופין תושב"כ ותושבע"פ, כדמות זכר ונקבה, ואמרו חז"ל כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה, כי הנקבה נכללת בזכר ומאירה בכבודו".
השבת וישראל מכונים במדרש בני זוג. בפסיקתא רבתי פרשה כג "אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכל הימים יש זוג ולי אין זוג. אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך". ובספר מעבר יבוק עמוד ר"ל כתב – "אישה משלמת שבע קומותיו של אדם כמו ששבת משלמת ששת ימי בראשית. והיא מנוחתו ובלעדיה הוא מיטלטל ונד"
על דבקות האומה בארץ הקודש אמר הנביא ישעיה בפרק ס"ב ד' "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל"
מקורות אלו מראים את הקשר בין בנין הבית וקשר הנישואין כדי להמשיל ולהסביר חשיבות ונשגבות קשרים של קודש. אולם ניתן גם ללמוד מן הנמשל אל המשל. כלומר נתבונן בנמשלים בחמשת המובאות הנ"ל ועל ידי קישורם למשל – קשר איש ואישה ובניין הבית, תיפרס לעיננו תמונה רחבה הנוגעת למהות של הבית בישראל.
ביחס לנמשל הראשון, אהבת ה' את עמו, ישנו פסוק נפלא בירמיהו פרק לא: (לד) כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (לה) אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה' גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים: (לו) כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה':
הנביא אומר שכשם שאיתני הטבע יציבים וקיימים לעד, כך יהיה זרע ישראל לפניו יתברך. ולכאורה קשה: מדוע כופל הנביא את דבריו וחוזר פעמיים על אותו ענין? פסוק ל"ו נראה כחזרה מדויקת על מה שכבר אמר בפסוקים ל"ד ו ל"ה. אלא שבפסוקים ל"ד ל"ה הנושא הוא נצחיותם של חוקות שמים וארץ. אם ימושו וכ'. ובפסוק לו הנושא הוא עומקם ותוכנם. אם ימדו, אם יחקרו. כך גם ביחס לבית בישראל. בבסיסו הוא נצחי ועמוק. הקשר האמתי בין בני הזוג הוא משמיים, אלקי נצחי ובלתי מושג.
ביחס לנמשל השני, דבקות האדם בתורה. ידועים דברי חז"ל על התורה שקדמה לעולם. כך מפרש רבי עובדיה ברטנורא אבות ו' י' "תורה קנין אחד מנין דכתיב ה' קנני ראשי דרכו - שבריאתה קדמה לעולם מפני שכשעלה במחשבה לפניו לברוא את עולמו אמר יתקיים בשביל התורה". משלי פרק ח': "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאז". תורה היא מטרת היצירה ובסיס החיים. וכן בבניין הבית. בשמונה מקומות בגמרא ובמדרש נאמר כמה קדום הוא הקשר בין בני הזוג, למשל בגמרא סוטה דף ב': "אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני".
ביחס לנמשל השלישי, אחדות תורה שבע"פ עם תורה שבכתב. ראינו לעיל את הביטוי כלולות זו בזו. וכך גם בעניינו. על פי סוד הנסירה אנו יודעים שאיש ואישה הם מציאות אחת ויחידה אחת. כלולים ומחוברים הם זה בזו. וכל עניין פירודם הוא לצורך חיבורם מחדש על ידי הבחירה החופשית מדעתם ומרצונם.
ביחס לנמשל הרביעי, שבת וישראל. נוכל להגדיר את השבת כבעלת שתי תכונות מרכזיות. א. מעין עולם הבא. כמו שפייט הפייטן בפיוט "מה ידידות", השבת היא "טעימה" מעולם שכולו טוב, שכן אינה תלויה בפעילותו של אדם. להפך – אסור לעסוק במלאכה. ב. קדושת השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקידוש החודש על ידי ישראל כמו שאר חגים. בגמרא חולין דף קא אמר אביי שבת קביעא וקיימא יום הכפורים בי דינא דקא קבעי ליה.
גם קדושת הקשר בין אדם לאשתו צריך להיות בעל שתי התכונות הללו. הוא צריך להיות קבוע וקיים ומעין עולם הבא. כלומר אף שלמעשה נדרשת עבודה גדולה ומתמדת לבנות את הקשר בפועל, ביסודו ובמהותו קשר זה הוא מעין עולם הבא.
לבסוף הנמשל האחרון ביחס לקשר האומה והארץ. אחת התכונות המופלאות היא היותו חוזר ומתחדש שוב ושוב. בארבע אירועים היסטוריים שונים קמנו ממקום שהותנו ושמנו פנינו לארץ ישראל. ראשית אברהם אבינו: "לך לך מארצך וכ' אל הארץ אשר אראך". ביציאת מצרים ה' אומר למשה "והוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'. גם בתום הגלות לאחר חורבן בית ראשון שבנו לכאן בעליית עזרא ונחמיה. ובפעם הרביעית והאחרונה עם סיום הגלות הארוכה אנו שבים שוב אל ארצנו.
גם בקשר הקדוש שבין איש לאשתו ישנו רכיב ההתחדשות המתמדת. הוא צומח ועולה כל פעם ומחדש את חיוניותו. כוח צמיחה זה מונח בו כמתנה משמים. על כן בכול עת אפשר לכל זוג לשוב ולחדש את שמחת החיים המשותפים, לשוב לתקופות היפות של תחילת הדרך, לשאוף ביחד לקשר חי וטהור, היונק כול העת מקדושת תורה ומצוותיה נוכח פני ה'.