אמנם בקרב ציבור שומרי תורה ומצוות אחוזי הגירושין עדיין נמוכים יחסית לשאר, אבל כמעט ואין שום חוג או אוכלוסיה בהם לא חלו שינויים מרחיקי לכת ודי מסוכנים בחיי המשפחה. יעידו על כך תיקי הגיטין, הפישור והברור בבתי הדין, ולהבדיל, ספסלי הלומדים את מקצועות הייעוץ המשפחתיים, במטרה להעניק סיוע לאלו שזקוקים, ויש הרבה מהם.
המציאות כיום שונה לגמרי מבעבר, ובהתאם לכך, חיי המשפחה שלנו. בעבר הכל היה ברור יותר: היררכיה, תפקידים וסדר. אמנם קשיים ואי הסכמות היו תמיד חלק מהחיים, אך היציבות הייתה עוגן, ופירוד לא היה קיים באופציה בכלל.
בכל תחום בחיים, ובפרט בנישואין, יש צורך בהשקעה, בעבודה ובמאמץ תמידי. בעולם שהתהפך על פניו, כשכולו פתוח וקרוב בלחיצת כפתור - הגשמה עצמית והתפתחות, האני והכאן ועכשיו מושקעים יותר מכיבוד הקשר החשוב בעולם.
מה יש בו, בדור שלנו ששונה כל כך מהדורות הקודמים בהם מסגרת הנישואין הייתה יציבה כל כך עד שהמילה גירושין הייתה מילה לא מכובדת שלא העלו על השפתיים? דור בו סיפורים על זוגות שנפרדים נלחשו בליווי ציקצוקי לשון. כיום זוהי תופעה נרחבת ומתרחבת ואין בה בושה אלא הבנה גדולה. מה בעצם קרה לנו?
"כשאני מסבירה את זה לאימא שלי היא שותקת אבל אני רואה לה בעיניים את המחשבות.
היא לא מרוצה מהמרוצה שלי. היא לא מבינה מה אני מנסה להשיג ואת מי. היא חושבת שאני צריכה להירגע ולהפסיק לחשוב שאני מפסידה משהו איפשהו.
אני יכולה להבין אותה, אבל היום זה לא מה שהיה פעם. היא עובדת באותה עבודה ארבעים שנה - אני כבר החלפתי ארבע; היא מסתפקת במועט ואני במרובה; היא שמחה במה שיש ואני חותרת למה שאין; היא אוהבת שגרה ואני לא. (נראה לי שלא, לא ממש יצא לי לבדוק את זה כי אין לי זמן.)
היום זה לא פעם. פעם חיו פעם. היום חיים פעמיים ושלוש וארבע ואפשר להספיק הרבה יותר. יש תחבורה קלה, יש תקשורת מהירה, יש מלא אופציות, יש לאן לשאוף ואני שואפת". (חני בר לב במדורה אני ואפסי מגזין בתוך המשפחה)
חני בר לב לא תארה את נישואיה אלא את אורח חייה כאשה, כאם כעובדת וכבת הדור הזה. בת ממוצעת לגמרי לאם ממוצעת מהדור הקודם. בסך הכל כעשרים שנה בלבד מבדילים בין הדורות וכבר פעור בור עצום בין הרצונות, הצרכים והיכולות. משהו בדור הזה לא רגוע ולא מסופק. כל הזמן צריך יותר. והרבה. ועוד. זה היה בסדר לו לתוך כל האינטנסיביות הזו אפשר היה לדחוס גם מעט סבלנות, לא לרצות הכל מהיום למחר, להבין שכדי להגיע יש לעבור תהליך בכל ענין ובכל שטח, בוודאי כשמדובר בחיי נישואין שמחייבים להכיר זה את זה לעומק. כשלא מנסים להעמיק, להבין, לקבל ולהכיל - אי אפשר לחיות זה עם זה עשרים וארבע שעות ביממה, בקושי זה ליד זה...
אחת הטעויות הגדולות של הדור היא בעיית ה'אני' העומד במרכז - הכל מיועד לסיפוק שלי ולכן גם הזוגיות צריכה להיות בשבילי ה'אני'. ה'עצמי' עובד כל הזמן, וה'זולת', גם אם מדובר בבן הזוג, הרבה פחות.
יש הרבה מאד סיבות לשוני הבלתי נתפס בין הדור של ההורים לבין דורם של ילדיהם הנישאים כיום. מציאות החיים השוחקת, התחרותיות הרבה, המרדף אחרי ההישגים בכל תחום, השפע שמוצע, לחצים כלכליים ועוד. גם בערכים חל פיחות: החיים בתזזית ואין משהו שהדור הצעיר לא יודע או זקוק בו ליעוץ. מושגים כמו זקני השבט או הדור המייסד הולכים ונעלמים, הצעירים של היום באים הרבה פחות לשאול ולהתייעץ, כי מה הם כבר לא יודעים שאפשר עוד לחדש להם? הם לומדים, הם אוספים תארים, הם נושאים במשרות ממשלתיות, התחושה היא של כל יכול. מי יגיד להם שהדהירה הזו מסוכנת לנישואין ולמשפחה?
סיבה נוספת ומשמעותית היא המרשתת. אפשר לחלק את בעיית האינטרנט לכמה חלקים : העובדה 'הטכנית' שהוא מעסיק את רוב בני האדם כמעט כל הזמן. אם פעם היה ברור שכשחוזרים הביתה נמצאים זה עם זה, היום יושבים זה לצד זה וכל אחד עסוק במסכו הוא. הרבה יותר מעניין לגלוש מאשר להתעניין במה עבר על בן/בת הזוג במהלך היום. לכן הרבה פחות תקשורת עוברת בין בני הזוג.
ואי אפשר שלא לדבר על התכנים. כל מה שהדור הקודם לא העלה אפילו בדעתו, קל וחומר לא יכול היה לממש, כשכל שיחה טלפונית עלתה הון וכל מכתב לקח שבוע. כיום קרבה נוצרת בכל רגע נתון ובכל צורה דרך מכשיר קטן שנכנס לכיס וזמין בכל שעות היממה. לא צריך לברוח רחוק, אפשר "לברוח" במחשבה וברגשות באופן מיידי ובתוך הבית.
הבעיה הגדולה היא שהמציאות לא הולכת להשתנות. להיפך, ניתן לשער, כמעט בוודאות, שהפערים רק ילכו ויעמיקו. אם יש מקצועות העוברים עם הקידמה ובטלים - הרי שיעוץ נישואין, כך נדמה, רק יצבור עוד תאוצה. אך אין זו כוונתנו. כיצד נוכל לגדל דור בריא ובעל יכולות להתמודד עם אירועי החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט? יש בנמצא פתרונות, אלא שבשבילם נדרש סוג אחר של חשיבה. אם בכל זאת נשאל את עצמנו מה ניתן לעשות כאן ועכשיו, הרי שחינוך נכון אפשרי בכל דקה והוא יכול להתחיל ממש מגיל צעיר. כבר בגן אנחנו מלמדים ילדים לוותר ולשתף. בהמשך, בגיל בית הספר מתחיל החינוך להתרחב. אך דווקא הנקודות הללו, היסודיות והמהותיות כל כך לחיי נישואין, דווקא הן נדחקות החוצה מפני כמות חומר עצומה שצריך לדחוס לראשי התלמידים. הרבה פחות מקום נותנים לעבודת המידות הדרושה דווקא לזוגיות בריאה, וזה חבל, כי לו תונח התשתית כבר בחינוך ניתן להניח שהרבה בעיות ימנעו.
אך לעולם לא מאוחר - גם לאחר הנישואין ממש, מיד בעוד העיניים בורקות והלב מתרחב מאושר, בעוד הזוג הצעיר מרחף לו על ענן, יש להתחיל בסדרת שיעורים של בניית חיי הנישואין המשותפים, שכן ברור ומובן שמה שלומדים בתור בודדים לא מספיק לחיי הזוג בפועל, כמו שהם מגלים אותם דקה אחרי החופה. לכן חשוב, עוד לפני בא הבעיות, לפני הנחיתה, להכין את הזוג לחיים האמיתיים בהתאם לאופיים הספציפי ותנאי חייהם לאחר הנישואין.
לימוד שכזה ימנע בברור צרות רבות ההולכות ומסתעפות מאותה שנה ראשונה או שנתיים, בהם ניסו להתנהל לבד בשצף קצף של החיים ולא שמו לב שהם לא ממש יודעים לשחות. הדרכה נכונה בזמן בו עוד לא התפתחו בעיות יכולה להציל דורות.