מבוא

מיכאל, בחור ישיבה נמרץ ופעלתן. למפגש השני הוא כבר הגיע עם קופסה של טישו שלדעתו כדאי שתהייה בחדר. במהלך המפגש הוא פונה ומציע למטפל שלו להחליף לו את המנורה המעמעמת שבחדר הטיפולים. שרית, נערה רגישה וורבאלית. שרית משתפת בהרחבה בתכנים מעולמה הפנימי, אך פעם אחר פעם, כשמגיעה לנקודות משמעותיות בשיחה, היא עוזבת את העיסוק בעצמה ופונה להתעניין במטפלת. היא שואלת מהן תחושותיה של המטפלת, רוצה לדעת האם יכולה לסייע במשהו. בדרך לא דרך היא יודעת שבנה של המטפלת מבקש להתקבל לישיבה מסויימת והיא מבררת עם המטפלת שלה האם היא רוצה "קשרים" עם אביה שיוכל לעזור בעניין. 

סיטואציות מעין אלו אינן חריגות בחדר הטיפולים, הן יכולות להופיע בתלבושות שונות ובעוצמות מתחלפות. מטופלים עשויים לאתגר את חלוקת העבודה בינם למטפליהם בדרכים שונות ומגוונות. בין השאר, לגלות התעניינות ולהפנות שאלות הנוגעות בחייו האישיים של המטפל, בחוויותיו, בעמדותיו. המהדרין ינסו לפתח שיח שמטרתו להציע למטפל תמיכה חומרית, רגשית או רוחנית.

ניסיון של מטופל  ליצור שוויון והדדיות ביחסי הטיפול יכול להתבטא בהענקת מחמאות ומתנות או לחילופין במאמצים להיות נוח ונעים עבור המטפל, ואפילו להימנע מהעלאת תכנים שעלולים להכביד עליו. ב"התחשבות" יתירה של המטופל במטפל ניתן לראות, בין היתר, הבעת משאלה להימנע משהייה בתפקיד המקבל. פונים אחרים יכולים לגלות אמביוולנטיות כלפי ההימצאות בעמדת המקבל ולנוע בקיצוניות בין התנהגות פאסיבית והעברת אחריות מעצמם לבין עמדה אקטיבית ושתלטנית.

כניסה לתהליך טיפולי דורשת מהמטופל לנוע בין עמדת מקבל-פאסיבי לעמדת נותן-אקטיבי. השהייה בכל אחת מהעמדות אינה פשוטה, ובוודאי לא המעברים בניהן. פעמים רבות מתקיים שיח של חרשים סביב סוגיה זו. המסרים מועברים באופן בלתי מילולי ובמרומז, וקל להחמיץ אותם. עיבוד היחסים בין המטפל למטופל מהווה חלק מהותי מהמעשה הטיפולי. משכך, יש לתת את הדעת לאופן שבו הן המטפל והן המטופל מתמודדים עם יכולותיהם ועמדותיהם ביחס לשאלת היסוד: האם ברגע זה אני נותן או מקבל, ומה משמעותו של כל אחד מהתפקידים הללו עבורי. לעיתים הפשר יימצא דווקא בעמדותיו וצרכיו של המטפל, אשר אפשר שמעצם טבע אומנותו הינו בעל נטייה להענקה והוא מתקשה לנוע אל עמדת המקבל.

בחלקו הראשון מאמר זה ינתח משמעויות שונות ביחסי נתינה-קבלה בטיפול; בחלק השני יוצגו דרכי התמודדויות בהם נוקטים פונים לטיפול. בחלקו השלישי המאמר יתמקד במטפל, בעמדותיו וצרכיו כלפי יחסי נתינה – קבלה, ויוצעו דרכי התייחסות נוספות לסוגיה המערערות על החלוקה הדיכוטומית נותן-מקבל.

אופיים הייחודי של היחסים הטיפוליים

מערכת היחסים הטיפולית נושאת אופי ייחודי. היא למעשה מהווה "מציאות בתוך מציאות", יחסים מקבילים אך לא זהים ליחסים בין אישיים "רגילים". מסגרת הטיפול שואפת לכונן "מרחב בטוח". בתנאי מעבדה אלו ישנם אלמנטים שאינם קיימים ביחסים בין-אישיים אחרים. חלוקת העבודה בין המטופל למטפל נראית לא הדדית: מחוץ לחדר הטיפולים המטופל והמטפל היו מקיימים בניהם מערכת יחסים שוויונית לכל דבר ועניין. הם היו מתעניינים זה בחייו של זה ומנסים להציע עזרה הדדית במקרה הצורך. ואולם, בחדר הטיפולים, המטופל - ורק הוא - נמצא במרכז ההתעניינות. אין מצופה ממנו לגלות התעניינות במטפל, בצרכיו, במצבו הרגשי. המטפל נדרש להיות כולו עבור המטופל. למשל, חשיפה עצמית יכולה להיחשב כרצויה רק כאשר היא מקדמת את צרכיו של המטופל. אין זאת אומרת שהמטפל מעמיד את עצמו כ"אובייקט" חסר אנושיות עצמית, אולם אפיק הנתינה - קבלה מרוכז בצרכי המטופל. מערכת יחסים מיוחדת זו מיועדת לסייע למטופל להתנהל בצורה מותאמת ומועילה יותר במערכות היחסים "האמתיות" שבחייו.

תגובות הנובעות מייחודיותם של יחסי מטפל - מטופל

המפגש עם מערכת יחסים שונה וייחודית זו עשויה לעורר מגוון תגובות. לפעמים מטפלים מתקשים לקבל את המלאכותיות שביחסים אלו והם שואפים לכונן עם המטפל קשר "אמיתי". כדי להפוך את המטפל לדמות ממשית, הם חותרים ליצור עמו שוויון והדדיות. הם מבקשים ליצור מצב בו גם המטפל "יקבל" מהם ועל כן הם מציעים לו קשר הדדי, "רגיל", כפי שהם מכירים ביחסיהם עם הזולת מחוץ לחדר הטיפולים. מטופל יכול לגלות דאגה כלפי המטפל מתוך כמיהה לקשר אנושי, צורך בריצוי או רצון כנה להיטיב. נתינה יכולה לשמש לו כאמצעי ליצירת מעורבות וחיבור ביניהם. הנתינה של המטופל יכולה להיות פיזית כגון מתנות, סיוע וכדומה או רוחנית כגון התעניינות ודאגה.

בנוסף לכך, אדם זקוק להכרה ולמתן ביטוי לעצמיותו וזו עשויה לכלול את נדיבות ליבו וכח הנתינה שבו. המניע לנתינה יכול לבא מתוך צורך להביא את עצמיותו האותנטית בפני המטפל ועצמיותו כוללת גם את הצד הנותן שבו. המטופל רוצה שהמטפל "יראה" אותו, את מי שהוא. לא רק את נזקקותו, אלא גם חלקים חזקים ומעניקים שיש באישיותו.

המתח בין עמדת המקבל לעמדת הנותן

במערכת היחסים מטפל - מטופל יש אלמנטים "לא שוויוניים" והם יכולים לעורר במטופל ובמטפל תגובות הקשורות לעמדותיהם סביב יחסי כוחות בין בני אדם. אך דומה שמעבר להיבט הבין-אישי, סיטואציה זו מעוררת בראש ובראשונה סוגיה תוך-אישית עמוקה וראשונית יותר, שכן יחסי הטיפול מעוררים את ההתמודדות של המטופל והמטפל עם שאלת היסוד: מי אני - מקבל או נותן.

באדם קיים מתח פנימי תמידי בין היותו נותן להיותו מקבל. אדם נברא בצלם אלוקים ולמצב זה יש משמעות פרדוקסלית; מחד גיסא, הוא שואף להיות נותן. שאיפה זו הינה אחד הביטויים הדומיננטיים הנגזרים מהדמיון שבין האדם לבורא. מאידך גיסא, האדם הוא נברא. הוא זקוק ושואף לקבל מהבורא. הוא בעמדת נזקקות ותלותיות מעצם הווייתו כנברא.

האדם פועל אפוא מתוך שתי שאיפות מנוגדות: שאיפה לתת ושאיפה לקבל. הוא בו זמנית גם מקבל וגם נותן, ובלשונו של הרב דסלר: כאשר ברא אלקים את האדם עשהו לנותן ונוטל... שני הכוחות האלה – הנתינה והנטילה – הם שורשי כל המידות וכל המעשים (מכתב מאליהו, קונטרס החסד, עמ' 32).

מצב זה מייצר מתח פנימי בלתי ניתן לפירוק, אך ניתן לגישור. בכדי שאדם יהיה מסוגל להיות בעמדת המקבל, עליו להנמיך את העוצמה של עמדת הנותן שבו, ולהיפך. מסתבר שזו משימה לא פשוטה.

מערכת היחסים שבין המטפל למטופל עלולה לעורר ולהציף את המתח הבסיסי בין קבלה לנתינה. הפנייה לעזרה ותהליך קבלתה מזכיר כל העת למטופל את נזקקותו. ההכרה של המטופל  במטפל כמי שבא לעזור לו, כרוכה בהכרה בכך שהוא זקוק לעזרה, ושאינו מצליח להתמודד בכוחות עצמו. הסיבה בגינה פנה לטיפול טופחת על פניו של המטופל ומזכירה לו כל העת שהוא איננו מושלם. השאיפה לשלמות גם היא ביטוי של הכמיהה להידמות לבורא. הכרה בנזקקות דורשת מהמטופל להודות שהוא איננו בלתי מוגבל, שהמציאות חזקה ממנו. הכרה זו מחריפה את הקושי של המטופל להימצא בעמדת המקבל.

בתורה מופיעים שני תיאורים על בריאת האדם, והם מלמדים אותנו על המורכבות של המציאות וחווית הקיום האנושית. בתיאור הראשון מודגש הפן של האדם שנברא בצלמו של הבורא, ובדומה לו הוא שולט בבריאה, "כובש ורודה" ומעצב אותה על פי רצונו: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם... ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"'. בחלק זה אין התייחסות לבריאתו של הגוף - המוגבל מעצם טבעו.

בתיאור השני התורה מתארת גם את החלק החומרי והמוגבל שבאדם "עפר מן האדמה", את היותו נברא - נזקק שצריך להתמודד עם המציאות "לעובדה ולשומרה": "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם.. ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".

המילה אדם יכולה להיקרא בשני אופני ניקוד ולהישמע מלשון דמיון - "אדמה לעליון", או מלשון אדמה - ממנה לוקח (של"ה חלק א תולדות אדם כג). אפשר לראות זאת כשני חלקים המתפקדים בנפש האדם בו זמנית: החלק הרוחני והחלק החומרי, כאשר האדם עלי אדמות הוא שילוב של שניהם. האופן שבו שני חלקי האדם נקשרים למציאות אחת, הוא דבר פלא (רמ"א, אורח חיים, ו,א).

מתוך השקפה זו ניתן להתבונן בתגובות המטופל כלפי הצורך שלו להיות בעמדת מקבל, ולראות  אותם כביטוי לחלק גבוה שבאדם. ייתכן כמובן שתגובות אלו מחבלות בטיפול, אך ממקום של אמפתיה וראייה מעצימה זו, נוח יותר לסייע לו להרפות ולעבור בעת הצורך גם לעמדת המקבל. בניגוד למה שמקובל לחשוב, עמדת המקבל רחוקה מלהיות פאסיבית. היא מצריכה פעולה אקטיבית שתשכך את הכמיהה להיות בעמדת הנותן הנובעת מזהותו הפנימית של האדם. המטרה הטיפולית במקרים אלו היא לסייע למטופל לנוע בחופשיות בין עמדת המקבל לעמדת הנותן, באופן שמסתגל למציאות.

דפוסי התמודדות אל מול תפקידי נתינה - קבלה

הסיטואציה הטיפולית מעוררת את המתח הפנימי בין היותנו נותנים להיותנו מקבלים. מתוך קשת התגובות האפשריות, נצביע על שלושה דפוסי התמודדות אפשריים בהם יכול לנקוט המטופל:

א. הישארות בעמדת הנותן; ב. הישאבות לעמדת המקבל; ג. אמביוולנטיות בין עמדת המקבל לעמדת הנותן, מצב של חוסר זרימה ותקיעות לסירוגין בכל אחת מהעמדות.

א. הישארות של המטופל בעמדת הנותן

כאשר המטופל מתקשה להימצא במעמדת המקבל, הוא עלול לפעול בניסיון לאתגר, לערער או להפר את חלוקת העבודה ה"לא שוויונית" שבינו לבין המטפל. ניסיון זה יכול להיעשות בדרך של העצמה עצמית או של הנמכת האחר. הצעת עזרה, מתן סיוע או כל הטבה אחרת, יכולה לשקף את רצונו של המטופל להחזיר את האיזון, להגביר את מעמדו וכוחו ולהיות מוצב בעמדה שווה לזו של המטפל, כאומר: "גם אני 'נותן' פה".

לצד זאת, התעניינות רבה מידי בסיפור חייו ובניסיונו הקודם של המטפל, וכן שאילת שאלות אישיות המכוונות לערער את סמכותו המקצועית של המטפל, יכולות גם להתפרש כקנאה או כאקט תוקפני. תפקידם על פי פרשנות זו הוא ליצור אשליה של כוח או "להנמיך" את המטפל, כפיצוי על תחושת הנזקקות המתפרשת אצל המטופל כחולשה.

כאשר מטופל מציע סיוע למטפל בהפגנת התעניינות, מתנה או הצעת עזרה, הוא שם את עצמו בעמדה רגישה מול המטפל. הוא הביא את עצמו, הציע עזרה, שאף להתקרב וניסה לבסס עם המטפל קשר אנושי "אמתי". אם המטפל לא יקבל את "המתנה", המטופל עלול לחוש שהיחסים בניהם מזויפים, לא טבעיים. הוא יכול לתהות מדוע הקשר בניהם הוא חד סטרי, מדוע הוא משתף את המטפל בחייו האישיים ואילו המטפל אינו מוצא בו שותף ראוי. הוא יכול לשאול את עצמו, "אולי המטפל אינו סומך עלי, אולי קרבתי לא טובה לו, ואולי הוא בז ומתנשא מעלי". מטופל שמתמודד עם חרדת דחייה, יכול לחוש שחרדתו מתממשת והוא אכן נדחה על ידי המטפל.

כאשר מטופל נוקט בדרך של תוקפנות, הוא בוחן את עצמו מול המטפל, את גבולות כוחו. ייתכן גם שהוא בוחן את מידת הסכנה הטמונה בדחפיו התוקפניים. האם הם הרסניים ויגרמו לזעזוע או לנטישה מצד המטפל, או שמא הם נסבלים וניתנים להכלה.

מצבים אלו מציבים את המטופל בעמדה רגישה ולעיתים אף שברירית, ואולם טמון בהם פוטנציאל משמעותי לקידום מטרות הטיפול. בעוד המטופל יכול לדבר על זיכרונות שהיו וחלפו מן העולם, כאן הוא מחייה וחווה מחדש עניינים שמעסיקים אותו עכשיו. ההתערבות הטיפולית אינה בחוויות עבר שכהו, אלא בהתרחשות בהווה, "בבשר החי". מנקודת מבט זו, המטפל יכול למצוא בהתנהגויות אלו הזדמנות לקידום הטיפול. יכולתו של המטפל לקלוט נכון את המסר – הידידותי או התוקפני – שהמטופל מעביר אליו ולהחזיר אליו את המסר באופן מעובד ובהיר, עשויה לסייע למטופל להבין את התנהגויותיו ואף להוות חוויה מתקנת.

ב. הישאבות של המטופל לעמדת המקבל

טיפול פסיכותרפויטי מתייחד בכך שהוא פונה אל עולמו הפנימי של האדם. הצלחת הטיפול תלויה ביכולת של המטופל להניע את עצמו מבפנים לתובנות ושינויים. המטופל נדרש ליטול אחריות על חייו, רגשותיו ובחירותיו. לעיתים, מסיבות שונות, המטופל חווה את הסיטואציה הטיפולית ככזו שמאפשרת לו דווקא להסיר אחריות. הוא לוקח בשתי ידיים את עמדת הקבלה שבטיפול ומפרש אותה כהזמנה להרפות ולנוח בחיקה הנעים והנוח של עמדת הקבלה. הוא מצפה שהמטפל - הנותן יפתור לו את בעיותיו, יראה לו דרך, יקח ו"ירפא" אותו. הוא נמנע מלהשקיע מאמצים לחולל שינוי בחייו ומצפה שהקשר הטיפולי יהווה תחליף לצרכי היקשרות בחייו האמתיים; שהמטפל יהיה עבורו חבר או הורה, שיהווה תחליף לדמויות החסרות לו בחייו. הוא עלול לשכוח שהיחסים הטיפוליים הם בעצם "פרוזדור" שתפקידו לסייע למטופל להתמודד בכוחות עצמו ב"טרקלין" - החיים שמחוץ לחדר הטיפולים.

מטפל שחסר מודעות כלפי הצורך האישי שלו להישאר בעמדת הנותן, או שהוא מתקשה לווסת צורך זה, יכול בהתערבותו להשיג תוצאה הפוכה ממה שהוא מכוון אליה. לפעמים דווקא הלהיטות לסייע גורמת למטופל להישאב לעמדה פאסיבית. פעמים רבות, בשביל לתת צריך לקחת צעד אחורה ולא לתת. להשאיר "ריק" של אחריות אליו המטופל יישאב. על צרכיו של המטופל אין יותר ממאה אחוזי אחריות, אם המטפל לוקח אחריות לא לו, הרי שהוא גורע מאחריותו של המטופל. כשרב הונא היה יושב לדין, היה מכנס עשרה חכמים שיפסקו איתו, כדי שהאחריות תתחלק בין כולם, ואם תהייה טעות בדין, יגיע לכל אחד "שיבא מכשורא" (שבב מהקורה, סנהדרין, ז). יש "קורה" אחת של אחריות על הטיפול, ככל שהמטפל מרבה לקחת אחריות לא לו, הוא "נוגס" ומצמצם בחלק האחריות של המטופל ודוחק אותו או סולל לו את הדרך לעמדה פאסיבית. כשהמטפל גולש בלקיחת אחריות, הוא בעצם לוקח ולא נותן.

מדבריו של הרמב"ם (לקריאה בהרחבה: דיין, ח. (2015). כשהתנגדות לטיפול עטופה בטלית: אתגרים בטיפול בנוער חרדי) במכתבו לאחד מאנשי החצר של צאלח אדין אנו יכולים ללמוד עקרון חשוב ביחסי מטפל – מטופל: האחראי על הטיפול הוא המטופל. הוא זה שמממן אותו, קובע את יעדיו, ואף נושא באחריות לתוצאותיו. המטפל אינו אלא יועץ מקצועי עבור המטופל. תחום המומחיות שלו הוא ה"איך" כאשר את ה"מה" מגדיר המטופל. זו לא רק הבחנה אתית. זו התכווננות מקצועית שמטרתה העליונה היא להשאיר את האחריות בידיו של המטופל. המטופל נדרש, אמנם, במהלך הטיפול להיות מקבל, אך רק ברמה הטקטית. ברמה האסטרטגית-עקרונית הוא הנותן, לעצמו. ה"ברית הטיפולית" בין המטופל למטפל הינה בעלת השפעה על היחסים בניהם בהמשך הקשר, ועל כן חשוב לתת את הדעת לחלוקת עבודה זו כבר בראשית הטיפול.

ג. אמביוולנטיות בין עמדת מקבל לעמדת נותן

משפחת תגובות נוספת לקונפליקט קבלה - נתינה יכולה לבוא לידי ביטוי בתנועה לא מאוזנת בין שהייה בעמדת נותן לשהייה בעמדת מקבל לא פעיל. במצבים אלו המטופל מחזיק באמביוולנטיות כלפי שני התפקידים, והוא נע בניהם באופן בלתי מותאם לצרכיו.

לדוגמה, מטופל שמתקשה להיות בעמדת מקבל עלול לחוש שלא בנוח במהלך הטיפול בשל העובדה שרק צרכיו נמצאים במרכז. המקום המרכזי שניתן לעולמו הפנימי, רגשותיו, מחשבותיו וצרכיו יכול להיראות לו כחומרנות וביטוי למידות רעות. הוא עלול לחוש עצמו כאגואיסט, מפונק, נצלן או חסר הגינות. הוא אמנם נענה לקריאה להישאר בתפקיד המקבל, אך אינו מצליח להתמודד עם תפקיד זה. הוא חש חוסר נוחות ומגיב בהימנעות כגון: חסימה רגשית, קושי בהיחשפות ובהתבוננות פנימית. הדבר יכול ללבוש גם צורות ביטוי נוספות; למשל גילוי רגישות יתר כלפי צרכי המטפל והימנעות מהעלאת תכנים שהמטופל חושש שיכבידו על המטפל. עם הזמן הוא עלול לפתח תחושת מיאוס בעמדה זו ולהגיע באופן קיצוני לתפקיד המקבל. המטופל ששהה יותר מיכולתו בעמדת הנותן, חש עייפות מכובד האחריות שעל כתפיו והוא מסלק מעצמו את האחריות ומעביר אותה אל כתפי המטפל. קיצוניות גורמת לקיצוניות הפוכה. בהמשך הוא חש חסר אונים מהפאסיביות הקיצונית שנקט, והוא מקצין וחוזר חלילה.

בתהליך טיפול, כמו בחיים עצמם, מתרחש ריקוד/משחק עדין בין אקטיביות לפאסיביות, בין הרפיה לבין מתח, בין חתירה לשינוי לבין השלמה עם המציאות. המעשה הטיפולי מצריך את המטפל והמטופל לנוע לסירוגין בין מצב של עשייה – doing, לבין מצב של הוויה - being. כאשר אין זרימה בין מצבים אלו, אזי ישנן תקיעויות או הקצנה בכל אחד מהעמדות הללו.

מקומו של המטפל

רצוי שהמטפל יברר עמדותיו עם עצמו: כיצד הוא מתמודד עם סוגיה זו, האם ומנין נובעת המשאלה שלו לכך שהמטופל יתרכז בעצמו ולא בו. מה הם עמדותיו וצרכיו סביב המתח בין היותו נותן לבין היותו מקבל.

יש התופסים מערכות יחסים בין אישיות או בין קבוצות באופן קונפליקטואלי - ככאלה המונעות על ידי מאבק: בין עליון לתחתון, בין חזק לחלש, בין דורות. זהו מודל קין והבל, שיטת "או-או". לצד זאת, ישנם הרואים מערכות יחסים באופן הרמוני - ככאלו השואפות לאזן ולהשלים זו את זו; מודל יישכר וזבולון, נוסח "גם-וגם". האם המטפל הוא רק נותן? האם יתכן שבו-זמנית הוא יהיה גם נותן וגם מקבל? יש מקום להרהר ולערער מחדש על החלוקה הדיכוטומית בין נותן למקבל בטיפול.

ישנם שני ביטויים מקבילים אצל חז"ל על יחסי נותן מקבל: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק" (פסחים קי"ב, על יחסי רב ותלמיד) "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (מדרש רבה רות, ה,ט, על יחסי בעל ממון ועני. וראו חובת הלבבות בהקדמה לשער שלישי). כלומר, לא בהכרח מי שנראה באופן שטחי כ"נותן", הוא אכן נותן. וליתר דיוק, אין אחד שהוא רק נותן ואחד שהוא רק מקבל, אלא אנחנו נותנים אחד לשני ובה בעת מקבלים זה מזה. ההבדלים בין נותן למקבל, אינם במהות הפנימית אלא בצורה החיצונית.

לשם המחשה, ייתכנו מצבים בהם סירוב של המטפל לקבל מחווה כלשהי מצד המטופל נובעת דווקא מהקושי שלו להימצא בעמדת מקבל מול המטופל. במצב כזה המטפל לוקח מן הפונה. הוא משתמש במטופל כדי להיות נותן בלעדי. הוא זקוק למקבל, משום שאינו יכול להיות נותן בלעדיו. ייתכן שמטפל מציב חיץ בינו לבין המטופל, כדי להגן על עצמו ולשמור על מקום בטוח של חלוקת תפקידים ברורה.

שאלת יחסי מקבל - נותן בטיפול מתקשרת לסוגיה רחבה יותר של "גבולות בטיפול" ובכללה סוגית קבלת מתנות ממטופלים. ישנן אסכולות השואפות להצבת גבולות ברורים ומובהקים, לעומת גישות הדוגלות בהעמדת גבולות רכים המאפשרים מרחב עמימות רחב. כאשר עולה שאלת של רצון של המטופל "לתת", יש לבחון היבטים שונים, כמו מהם המניעים, האם מטופל זה זקוק להתייחסות טיפולית סביב נושא גבולות או מובחנות ונפרדות מהאחר, מהם גבולות החשיפה-עצמית שהמטפל מוכן להעמיד לצורך הטיפול (קבלה ממטופל כמוה כחשיפה עצמית).

כשהמטופל מעלה רצון "לתת", המדד הוא לבחון מה יקדם את המטרה הטיפולית. המטפל יזכור כי חלוקת העבודה שמיקמה אותו כנותן, נקבעה כאמצעי לקידום הטיפול. יש מקום לשקול חלוקת תפקידים אחרת באופן נקודתי, אם זו עשויה לקדם את הטיפול. כמובן שהדבר תלוי גם בסגנונו האישי של המטפל (וראו ברכות י,ב: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל" ובן יהוידע על אתר).

חשוב לזכור שלעיתים הקבלה היא נתינה נסתרת. עיקרון זה מומחש בעזרת ההלכה שקובעת שקידושי אשה צריכים להיעשות על ידי נתינה מהאיש לאשה. אם האשה נתנה לאיש את הטבעת, אינה מקודשת. ואולם, יש מצב שבו גם נתינת האשה נחשבת קבלה, והקידושין תקפים. זהו המקרה של "אדם חשוב": האשה נותנת מתנה לאדם חשוב, אבל ההנאה הנובעת לה מכך הופכת את הנתינה לקבלה.  (אבן העזר כז,ט ומגן אברהם אורח חיים רכג, סק"ח).

יש אנשים שאצלם נתינה מתקשרת עם זכריות, אקטיביות וחוזק, ולעומת זאת קבלה נתפסת בעיניהם כנשיות, פאסיביות וחולשה – ועל כן הם מתקשים לקבל מהמטפל. מעבר לבעייתיות שבהכללה זו, זוהי חלוקה דיכוטומית-קונפליקטואלית, גישה מגבילה של "או-או". תפיסה גמישה יותר מאפשרת תנועה בין התפקידים - "גם-וגם". אותו אדם יכול להיות גם נותן וגם מקבל. וכך כותב רבי נחמן מברסלב (ליקו"מ ח"א, עג) "ידוע הוא שכל מי שמקבל תענוג מאחר נקרא נוקבא. נמצא, שהשם יתברך מקבל תענוג מישראל ומתפילתם, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל, לכן כתוב: "אשה ריח ניחוח לה'" – כי על ידי הניחוח שמקבל השם יתברך מתפילות ישראל, נעשה בסוד אישה". ניתן לקבל מדברים אלו השראה לצורך לנוע בין העמדות השונות, להיות מקבל בלי לחוש בכך פחיתות דרגה.

גם בחיים שמחוץ לחדר הטיפולים אנחנו נעים כל העת בין היותנו בוראים – נותנים, לבין היותנו נבראים – מקבלים; בין בצלם אלוקים לבין עפר מן האדמה. שני חלקים אלו מעשירים ומשלימים זה את זה.

פתרון המתח בסוגית נתינה-קבלה סביב יחסי הטיפול ופיתוח היכולת לנוע בין עמדת המקבל לעמדת הנותן, משליכים על סוגיות רחבות יותר בחייו של המטופל. למשל כיצד הוא תופס את חלוקת התפקידים במערכת הנישואין, כיצד הוא מתמודד עם דמויות סמכות מן העבר או מן ההווה, כיצד הוא מתמודד עם חיי חברה, הורות ועוד.

 haymdayan@gmail.com