1. תפסיקו לחפש אשמים.

הנטייה הטבעית של ההורים היא לחפש אשמים. האבא מאשים את האמא, האמא את האבא, שניהם את בית הספר או מורה מסויים. בית הספר מאשים את הסבא והסבתא, שמאשימים את המגזר, החסידות, קופת החולים, העיר והעירייה, ראש הממשלה, והרשימה ארוכה. כל אחד בטוח שהם הסיבה לצרה, ואם רק לא היינו עושים כך או כך הכל היה בסדר. מסתבר שזוהי טעות גדולה. כולנו עשינו ועושים טעויות, אבל בדרך כלל לא מתוך כונה רעה. ניתן להעז ולומר שברוב המקרים - כולם טועים. זו תופעה רחבה המצויה בכל המגזרים, ואי אפשר שלא לראות שיש כאן מהלך של דור, מהלך שמחייב התבוננות והבנה. חיפוש אשמים לא מסייע בכלום, להיפך, הוא רק מערער ומחריב כל אפשרות לפתרון.

2.  להבין שהם אנוסים.

הרבה מתופעות הלוואי הנלוות למצב המורכב הזה מגיעות בגלל האשמה שאנו מאשימים, בגלוי או בתחושה, את הנערים האלה בעצמם. זה לא עוזר, וגם לא נכון. למרות שהם עושים את הבחירה (הגרועה) שלהם בעצמם, ברוב המקרים יש לנערים האלה צורך שחזק מהם לעבור מסע שלם, כדי להדביק פער רגשי בלתי נמנע. הרב אורי זוהר בספרו "אבות על בנים" (הוצאת "מענה) כותב על 'חומות של אבן' בלבם של הנערים והנערות, המכסות על הנקודה הפנימית, ורק בפיוס והרבה סבלנות אפשר להמיס את החומות האלה.

המציאות של היום מורכבת ומאתגרת . כל מידע זמין ונגיש והרחוב מפתה ומושך.  ההפסד של אותם נערים ונערות הוא כמעט מוכרח, והוא ברוב המקרים פשוט הפסד טכני. הטכניקות הרגשיות המסורתיות המאשימות והמנסות לעורר את נקיפות המצפון לא מהוות כלל משקל לצד הנגדי. עלינו להבין שזהו מצב נוכחי נתון שאין הרבה מה להאשים בו. צריך לקבל ולהכיל אותו, עם כל הקושי הבלתי אפשרי שכרוך בכך. השלמה היא אינה מתן לגיטימציה, אלא הבנה שעבורם המסע הזה הוא בלתי נמנע, והיא הפתח הראשון לתיקון המצב.

3. לא להרחיק מהבית.

גם הכלל הזה הוא ההפך מהנטייה הטבעית להאשים את הילד כפוי הטובה, לכאורה, ולהרחיק אותו לכל מקום אחר שיש חוץ מהבית, ועדיף כמה שיותר רחוק. זאת כדי שלא יחריב את שלום הבית, ויקלקל את האחים והאחיות שלו. החשיבה מובנת בהחלט. הם אכן מעוררים אצלנו קשים לא פשוטים, והם אכן עושים נזקים. ובכל זאת גדולי ישראל הורו שיש לעשות כל מאמץ, כדי להשאיר את הילד בבית. מרן הרב אלישיב זצ"ל אמר למשפחה אחת שבכתה על הנזקים ליתר האחים שנגרמים בגלל הנער הסורר, שעליהם לפזר את כל שמונת האחים אצל משפחות אחרות - ורק אותו ישאירו בבית וישקיעו בו את הלב. מובן שאין להסיק מכך כלל לכל מקרה ומקרה, אך הגישה ברורה -  לא להרחיק, לא לבעוט החוצה.

אחד מכללי החיים הוא שכל דבר נמדד ביחס לאלטרנטיבה. נכון שיש נזקים ויש כאב לב ובאמת קשה להחזיק ילד מרדן שמטלטל את כל הבית. עלינו למצוא כללי בית מינימליים שכולנו נוכל לעמוד בהם, וזוהי התמודדות יומיומית מאתגרת. אבל ההוצאה מהבית פותרת קצת בעיות בטווח הקצר ומביאה אינספור בעיות בטווח הרחוק יותר. ההרחקה סוגרת אפשרות של חיבור, מדרדרת את הילד פי כמה, ומעבירה מסר בעייתי ליתר האחים.

3. קירוב רחוקים וקירוב הבנים.

העוסקים בתחום שנקרא 'קירוב רחוקים' יודעים שאסור אף פעם לבקר או להוכיח את הרחוקים, מאחר וזה לא יגרום להם להתקרב. העוסקים בקירוב יודעים שעליהם להעלים עין מכל מיני עבירות שהרחוקים עושים בדרך, להרבות בגילויי הערכה לכל מעשה קטן וטריוויאלי שהם עושים בדרך, להתאזר בהמון סבלנות, ובעזרת השם - הרחוקים הללו עוד יתקרבו. מעניין שאפילו העוסקים במלאכת הקודש של 'קירוב-רחוקים', מתקשים ליישם את המסלול הנפלא הזה על ילדיהם שלהם. עבורם, המסלול של חינוך הוא מסלול אחר, הכולל ביקורת, חוסר שביעות רצון מופגן ממעשים שליליים, וחוסר הערכה למעשים טובים קטנים. מול נוער מתמודד נהיה חייבים לחשב מסלול מחדש ולעבור מהמסלול של חינוך - למסלול המקביל של קירוב רחוקים, גם כאשר הרחוקים הם במקרה הילדים שלנו. אורח "רחוק" שהיה מתארח בביתנו בשבת או בחג, לא היה זוכה להשכמה לחוצה של 'סוף זמן קריאת שמע', ולהקפדה על 'כזית תוך כדי אכילת פרס' בליל הסדר. רק בטוב ובנועם, בקצב שלו, תוך הסברים נעימים ופנים שוחקות. גם אותם ילדים הם רחוקים, וזו טעות להילחם על מה שגבוה מנקודת הבחירה שלהם. יש לשמור את הביקורת במידה הכי מינימלית האפשרית, פחות בתחום ההלכות אלא בענייני ההתנהלות בבית וכבוד האחים, ולתת להם את המרחב והעצמאות לעשות את המסע שלהם. זה לא קל. אך אין אלטרנטיבה אחרת יעילה.

5. לחפש זמני איכות.

עם עד כה הכללים שהובאו היו בבחינת 'סור מרע'. הכללים הבאים יהיו בבחינת 'עשה טוב'. ההתנהלות עם הנערים הללו יוצרת מתח, התנגשויות והרגשה של הליכה על חבל דק עבור שני הצדדים, שתנועה לא נכונה יכולה להוביל לקרע מסוכן. אם אנחנו רוצים לייצר פתח לבנייה חיובית עלינו לנסות לייצר זמנים של כיף, של חוויות משפחתיות חמות. זהו כלל חשוב מאין כמוהו המחזק את ההרגשה שהמשפחה היא מעל הכל. לפעמים אפשרי לייצר חוויות נעימות משותפות בבית, ולפעמים כדאי לנסות לבודד את הילד ולקחת אותו לזמן איכות. טיולים קטנים, טיול אופניים משותף, קיאקים בירדן, פיינט - בול (אין כמו לירות על אבא קצת צבע כדי לקרב את הלבבות), בריכה ביחד עם האח הקטן וכדומה. יש להיות יצירתיים עד כמה שאפשר, ולנסות להגביר זמנים של חוויות טובות, למרות כל הקושי. זהו הדלק שיתניע אפשרות לתיקון בהמשך שיבוא, בעתו ובזמנו.

6. להעריך את הבירור שאנו זוכים לעשות בזכותם.

ההתמודדות שלנו כהורים עם המצב שנוצר מחייבת אותנו לערוך בירור פנימי, לא נעים, אבל כנראה מחייב. בזכות אותם נערים אנחנו גם זוכים להתחדש ולהתרענן. בתפילה. בהתבודדות מכל הלב שנזכה לישועות. אבל גם בעצם העבודה שלנו, אנו נחשפים לעולמות פנימיים חדשים, לפריצה מהקיבעונות ולומדים להיות אנשים אשר רוח בהם, שיודעים ללכת כנגד רוחם באמת, ולא רק בסיסמאות כשהכל טוב. 

הפסוק של הנבואה האחרונה בתנ"ך, נבואת מלאכי, אומר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". אנו נאלצים להתמודד עם בנים ובנות שמלמדים אותנו לעשות בירור נוסף, בירור אמוני דק ונוקב, על ערכינו ועל אמונותינו, על מה שחשוב לנו באמת, ומה רק תפאורה מסביב: חברה, משפחה, שידוכים, סטיגמות, לעומת הליבה שהיא: "מָה ה' אלוקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ". תהליך ההתמודדות מול אותם בנים ובנות יקרים מחייב אותנו להיות כנים עם עצמנו ולשים הכל על השולחן. הרב אורי זוהר כתב הקדשה בתחילת ספרו המתמצתת בכמה מילים  את כל הסיפור: "בתודה לילדים אשר חנן אלקים אותנו – המזכים אותנו בתיקון הגדול בחיינו". זה לא כפרת עוונות, ולא נושא לאשמה ותסכול. זו זכות, זה התיקון הגדול של חיינו. לא פחות.

7. לזכור שיש שותף שלישי.

יש פסוק בתהילים שאומר: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אלֹקִים" (תהילים מ"ו י"א). זה סוג עבודה אחר לגמרי מהעבודה הרגילה, המעשית, ההישגית שאנו מורגלים בה, עבודה של ששת ימי המעשה, אנו רצים והם רצים, עבודה של ריצה. פה יש עבודה אחרת, של שביתה. הרפו ודעו. הדרך לדעת כוללת גם הרפיה. להרפות ולחכות. נכון, הילדים האלה לא משתלבים בתמונה המשפחתית שאיחלנו לעצמנו. אבן שלא משתלבת בבניין המפואר המיוחל. אבל דווקא האבן הזאת שהבנאים לא יודעים מה לעשות איתה, יש לה תפקיד חשוב מאד. אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה. יש יותר מדי סיפורים של ישועות שהגיעו מכיוון לא צפוי. פתאום צץ איזה חבר, שיעור לא מתוכנן, בוס או עבודה, הארה של רגע, והאסימון נופל. אסור לאבד תקוה, אסור להתיאש. צריך להתפלל מכל הלב ובאמת. ולהבין שלא הכל תלוי בנו. יש לנו שותף שלישי נאמן, ברוך השם, וזהו המקום לפנות את הבמה, ולחכות לרגע שהאסימון ירד.

*    *   *

השפת אמת (בפרשת ויקהל) אומר שמעלת בעל התשובה, שהוא זיקק וצירף את נקודת הרצון האמיתי שלו, וכעת יש לו כלי שאותו הוא יודע להפנות לקדושה, וזה סוד "במקום שבעלי תשובה עומדים". לפי השפת אמת ניתן לומר כי השנים שקדמו לתשובה לא היו לשוא, אלא היו בנין של כלים ואישיות, שאותם זכה בעל התשובה לקרב לקדושה. זה הזמן להבין שכנראה אותו הדבר חל גם על אותם נערים. הם לא סתם מבזבזים זמן. הם עושים מסע, מסע שעוד יתחבר לעבר תכלית, מסע של שלילת הרע, רק שזה השלב של הכרת הרע, בדרך לסתירתו. זה השלב של גילוי הרצון, בדרך לזיקוקו והפנייתו לאמת.

הדרך קשה ומצריכה קיתונות של סבלנות, הכלה וקבלה. עלינו לעשות כל מאמץ שלא לנתק קשר, אלא להתעלות, להאיר פנים בכוחות על אנושיים, לזכור שיש שותף שלישי, ולחכות שברגע שכאשר יגיע השינוי המיוחל, שכלל אינו מובטח וברור, הילד עדיין יהיה בבית, מחובר, מוקף אהבה. זהו תפקידנו שהטיל לנו בהשגחה פרטית בורא העולם.