פסיכולוגיה מתוך תורה

הרב שמואל טל

במאמר זה נעמוד בקיצור על ההבדל העצום שבין גישת התורה לנפש האדם ובין הגישה החילונית, על חשיבותה הרבה של תורת הנפש לכל אחד מאיתנו, כפרטים וככלל, ועל הצעדים שנדרשים מאיתנו בתחום זה.

דור שלא היה כמוהו

אנחנו נמצאים בדור מאוד מאוד מיוחד, שלא היה כמוהו מבריאת העולם. אחד הדברים המיוחדים בדור שלנו הוא שהתמודדות עם בעיות קיומיות הפכה לדבר שבשגרה אצל רבים מאוד מאיתנו. קשיים בשלום בית, דימוי עצמי נמוך, לחץ, חרדות, ועוד בעיות שבעבר היו נחלתן של יחידים והיום הן תופעות שקיימות בהיקפים אדירים.

פסיכולוגיה – 'תורה' או 'חכמה'?

חז"ל נתנו בידינו הדרכה יסודית ותמציתית בדבר היחס לתרבות הגויים: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן, הדא הוא דכתיב (עובדיה א, ח): 'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו'; יש תורה בגוים, אל תאמן, דכתיב (איכה ב, ט): מלכה ושריה בגוים אין תורה" (איכה רבה ב, יג). דברי המדרש ברורים – חכמה יש בגויים, אך לא תורה. מה כולל המושג 'תורה' ומה כולל המושג 'חכמה'?

היום מקובל מאוד להניח שפסיכולוגיה היא חכמה ולא תורה. על גבי הנחה זו נוצרה מציאות שבה עולם התורה מחשיב מאוד את דבריהם של פסיכולוגים באשר הם – יהודים וגויים; שומרי תורה ומצוות ושאינם כאלה – מתייעץ איתם, מסתמך עליהם ושותה בצמא את דבריהם.

ראיה לכאורה להגדרת הפסיכולוגיה כ'חכמה' הם המחקרים האמפיריים החוקרים תגובות אנושיות כאלה ואחרות. יש גם מחקרים בתחום הפיזיולוגי של התפיסה, מבנה המוח וכו'.

הבדל תפיסות מהותיים בין התורה לתפיסות החילוניות

ואולם תפיסת הפסיכולוגיה כ'חכמה' גרידא היא טעות חמורה ביותר מהרבה סיבות: הן באופן ישיר והן בתוצאות העקיפות. ונבאר בקצרה את עיקרי הדברים, אף שיש להאריך הרבה בכל פרט ופרט. נתחיל מהאופן הישיר, ובהמשך המאמר נעסוק בתוצאות העקיפות. הסיבה הישירה והבסיסית שאי אפשר לראות בפסיכולוגיה החילונית 'חכמה' היא שהתורה תופסת אחרת לחלוטין את מבנה נפש האדם ומערך הכוחות שבו מאשר התפיסות החילוניות, וכפי שיתבאר.

מהות האדם. השאלה מיהו האדם היא שאלה קריטית בעלת השלכות מהותיות על כל טיפול נפשי: התפיסה החילונית הרווחת היום מניחה שהאדם הוא קוף משוכלל. הוא מורכב מדחפים, יצרים ותשוקות, והדרך לטפל בו היא בעיקר על ידי עידון של היצרים. מוסר ואיפוק הם מושגים שהאדם מחויב אליהם רק בגלל מוסכמות ואילוצים חברתיים, ועדיף היה 'להפריע' כמה שפחות.

לעומת זאת, תפיסת התורה היא שעיקרו של האדם הוא הנשמה האלוקית שבתוכו. היא הכוח העיקרי שאמור לרומם אותו ולהביא אותו אל ייעודו. 'נשמה שנתת בי טהורה היא' (ברכת 'אלקי נשמה'). נשמה ששומעת מדי יום את ה'כרוזים של מעלה', כלשון הבעל שם טוב (בעש"ט עה"ת בראשית, כט; בחקתי, ז; דברים, ג; ועוד), ומנחילה אותם למישור ההכרתי של האדם. ממילא מתייחסים אל האדם כאל דמות שמהותה היא אלוקית, טובה, נעלה וטהורה, ודווקא היצרים והדחפים הם החיצוניים. המצפון אינו עול חיצוני אלא רצון פנימי של האדם עצמו, המשויך למקורו האלוקי.

היחס לכוחות האדם. גם ביחס לכוחות האדם ישנו הבדל תהומי בין התפיסה החילונית לתפיסה התורנית: התפיסה החילונית רואה בהתנהלות האנושית לא יותר מתוצר של נורמות והרגלים של האדם וסביבתו, ללא כל מקור מעבר לזה. לעומתה, התורה מכירה בכך שמקור כל הרגשות החיוביים הוא ה' יתברך, וממנו אנו מקבלים אותם, 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' (בראשית א, כו), ואותו אדם שנברא בצלם אלוקים הצטווה על 'והלכת בדרכיו' (דברים כח, ט), כשמקור הכוח לכך הוא צלם אלוקים שבו. הרחמנות, החסד והישרות שלנו, הן השתלשלות של מידות אלו אצל ה' יתברך. תפיסה זו משליכה על כל השימוש שלנו בכוחותינו: האם כשאנו נותנים לחברה זה מונע רק משיקולים חברתיים או אינטרסנטיים של קידום מעמדי בחברה, או שיש כאן מימוש של צלם האלוקים שבנו. האם הסיבה היחידה לכך שלא צריך להיכנס לסחרור אחר כבוד חברתי היא שהדבר לא משתלם ולא מועיל, או שזו התחברות לכוח הענווה האלוקי שקיים בתוכנו. ויש לכך השלכות מעשיות רבות מספור, ולדוגמה כאשר הנתינה לחברה אינה מקדמת את המעמד החברתי שלנו, או כאשר יש רווח גדול מקבלת כבוד – במקרים אלה ועוד רבים, הגישה החילונית אינה מספקת בסיס מספיק להתנהלות הנכונה והרצויה, ונוצר הבדל מעשי ברור בין דרכי הטיפול.

תפקיד האדם בעולמו. גם בשאלת היעדים שאליהם אמור האדם להיות מכוון, ישנו פער בלתי ניתן לגישור בין תפיסת התורה לתפיסה החילונית: השאיפה החילונית היא שהאדם יהיה מקובל בחברה, יתפקד כראוי, יממש את עצמו היטב, ייהנה מעצמו ומהסביבה ויזכה לכבוד בחייו ובמותו.

לעומת זאת, השאיפה התורנית היא שהאדם יקנה מידות טובות 'לשמן', יקדש עצמו במותר לו, ימאס בכבוד חיצוני, ידבק באמת, ובודאי שלא יעשה מה שלבו חפץ אלא יבטל את רצונו מפני רצון התורה. ובכלל זה ניהול יעדי ודרכי הטיפול על פי ההלכה.

לדוגמה, השקפה תורנית תתייחס באופן שונה בתכלית לשאלות כמו: עד כמה יש עניין לייצב של נישואין ולא לפרק את הבית, האם להתייחס בסלחנות לבגידות, על אילו דברים נכון לוותר לבן הזוג או לילדים או לעצמך ועל אילו דברים יש להתעקש, ועוד שאלות רבות ומשמעותיות.

ההשלכה הטיפולית המעשית של כל הפערים שראינו עד כאן היא עצומה. לא רק התוצאה, אלא גם הדרך להגיע אליה היא שונה לחלוטין. הטיפול התורני באדם, בזוגיות, בילד ובנער, שונה לגמרי מהטיפול החילוני.

הבדלים מהותיים גם בדרכי הפעולה

גם דרכי הפעולה שונות בתכלית. בעולם הטיפול התורני יש מקום מרכזי מאוד לשלושה יסודות שהעולם החילוני מתכחש להם: התפילה, האמונה והתשובה.

האמונה. האמונה היא הבסיס לעבודת המידות, ותיקון המידות כולן נעשה על ידי בניית יחס נכון למקום של האדם מול ה': הכעס, הענוה, הכבוד, הקנאה וכו'. ככל שאדם מתקרב יותר לה' ונרתם לעבודתו, כך הוא מנטרל ומשבית את המידות השליליות, ומאמץ מידות טובות. הוא דבוק בה' וחווה את נוכחותו ואת רצונו בעולם, ומתוך כך מגבש עולם שאיפות ורצונות חיוביים, ומקבל כוח ותעצומות נפש לעמוד בנסיונות.

האמונה היא גם הבסיס לעצם היכולת להתמודד עם הבעיות והקשיים שכל מטופל חווה. האמונה בכך שכל הקשיים והבעיות נועדו לרומם ולהצמיח את האדם היא השלב הראשון במתווה הטיפולי. היא מקור החוסן והמוטיבציה להתקדם. הבעיה אינה 'פגם בייצור' או גורל עיוור שפוגע באדם ללא תכלית ותוחלת, אלא היא תפקיד מיוחד שניתן לאדם.

שימוש מיוחד באמונה נעשה בהתמודדות עם נושא החרדות. האמונה באהבת ה' אלינו ובהשגחתו התמידית עלינו מהווה תשתית לטיפול שורש בחרדות, בניגוד מוחלט לגישה החילונית שנאלצת להתמודד עם חרדות בלי הכלי הזה. כך גם טיפול בדכאונות המצויים מאוד בדורנו נראה אחרת לחלוטין, כאשר מול גורמי הדיכאון ישנה אמונה שגורמת לשמחה וסיפוק באותה מציאות עצמה. ובנוסף, האמונה היא גם הבסיס לאיזון בין הרצוי למצוי, ולשימוש נכון ומושכל בכוחותיו של האדם. וזאת על יסוד ההכרה בכך שערכם של מעשינו אינו תלוי בתוצאות חיצוניות אלא במאמץ פנימי, שנמדד על ידי ה' יתברך ולא על ידי החברה. וכמו שה' אוהב את האדם ולא מצפה ממנו ליותר ממה שהוא יכול, כך גם האדם אינו אמור לצפות מעצמו ליותר מזה, גם אם זה מה שמקובל במשפחתו או בסביבתו.

התפילה. התפילה היא תוצאה ישירה של הבנה כי המציאות הטיפולית תלויה כולה בסייעתא דשמיא, ואין שום אפשרות להצליח ללא חסדי ה'. 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו, אינו יכול לו' (סוכה נב ע"ב). ממילא התפילה אינה 'עוד משהו' שמי שרוצה מוסיף אותו 'מהצד', אלא אחד מיסודות הטיפול.

התשובה. התורה מלמדת אותנו שאף פעם לא מאוחר מדי ותמיד אפשר לתקן, אפשר להתחדש, שזדונות יכולות להיעשות כזכויות, שהבא להיטהר מסייעים בידו, שאם אדם פותח פתח כפתחו של מחט פותחין לו כפתחו של אולם, ועוד ועוד. האמונה בתשובה כתיקון למפרע לחטאים וטעויות מהעבר ובסיוע עליון על-טבעי לתהליך זה, נעדרת לחלוטין מעולם הטיפול החילוני.

בכלל האמונה בתשובה, אנו מאמינים גם בהעלאת אהבות נפולות. משמעות מושג זה היא שכאשר מידת האהבה אינה מופיעה בצורה המתוקנת שלה, היא מופיעה בצורה נפולה ומשובשת. ולכן כאשר אדם נכשל בהתמכרויות למיניהן, עליו לנתב את כוח האהבה לאהבת ה' כדי להשתחרר מכך.

נזקים נוספים של ההזדקקות לטיפול חילוני

עד כאן עסקנו בפערים ישירים בין הטיפול התורני לטיפול החילוני. בנוסף לזה, ישנן גם תוצאות שליליות חמורות שמתלוות לטיפול החילוני:

ראשית, הישענות על מקורות חילוניים כמתווי הדרך לעבודת הנפש מייצרת אט-אט תפיסה של התורה כמערך ציווים ותו לא. כל עולמו הפנימי של האדם, נפתוליו, התמודדויותיו, כאביו וההתייחסות אליהם, הכל מובן ומתפרש על בסיס חילוני והכל יכול לקבל את תיקונו על בסיס חילוני. אז מהי כבר התורה, מלבד אוסף הנחיות?

שנית, מורי הדרך החילוניים מקבלים הכרה וכבוד, והופכים להיות הדמויות המשפיעות והמעצבות את עיקר חיינו. ורבים חללים הפילה, אנשים שהערצתם ל'גדולים' חילוניים כאלה ואחרים גרמה להם או לילדיהם להיות 'ממשיכי דרכם' של אותם גדולים, ולעזוב את דרך התורה.

שלישית, כאשר התורה נתפסת כמערך ציוויים והמענה לצרכי הנפש נמצא במקומות חילוניים, אזי ברור שאין לחילוניים מה לחפש אצלנו – הרי אנחנו סמוכים על שולחנם הרוחני, ולמה שהם יבואו ללמוד מאיתנו?

ההבדל בין עובדות לפרשנויות

מכל זה יובן שגם הצד העובדתי שקיים בפסיכולוגיה אינו מספיק כדי להגדיר אותה כ'חכמה' ולא 'תורה'. איסוף עובדות כשלעצמו אכן אינו 'תורה', וניתן ללמוד ולקבל ממנו. אולם עיקרה של הפסיכולוגיה הוא הפרשנות והניתוח של העובדות, ועיבוד הפרשנות להתוויית דרכי התנהלות בטיפול. ושם ישנה משמעות קריטית לערכי היסוד שעל בסיסם נבנית הפרשנות לעובדות ועל בסיסים מגובש המתווה הטיפולי, וכפי שהתבאר.

הכלל – כל דבר שיש לו משמעות והשלכה ישירה להתנהגותו הערכית או המוסרית של האדם, הוא 'תורה'. לפרשנות בכימיה או במתמטיקה אין השלכה ישירה להתנהגותו של הערכית או המוסרית של האדם. אך פסיכולוגיה עוסקת בדיוק בתחומים אלה, ולכן היא בכלל 'תורה בגוים – אל תאמן', וכפי שהתבאר, יש לכך השלכות רבות ומהותיות.

השתלטות התפיסה החילונית על עולם הטיפול

המצב היום הוא שהיהדות הנאמנה אוחזת בשיפולי גלימתה של התרבות החילונית ויונקת ממנה, וזהו חילול השם גדול מאוד. גם פסיכולוגים דתיים וחרדיים אינם ערובה לטיפול תורני, שכן יש רבים ששומרים תורה ומצוות אך יונקים מעולם הטיפול החילוני ומשתמשים בו. ומרובים מאוד הנזקים שהם עשויים לחולל.

לעתים מושמעת האמירה שלפסיכולוג לא משנה כלל מהם הערכים והאמונות של המטופל, והוא רק פועל 'מקצועית' לטובת המטופל, כמו טכנאי מזגנים או בעל מוסך שאינו מתערב בכהוא זה באמונותיהם של לקוחותיו. אולם מה שנכון כשמדובר על טכנאי אינו נכון כשמדובר על אדם שמוביל עבודה נפשית. בעבודה נפשית אין מקום לוואקום, ולא ניתן לעבוד ולהתקדם בלי להגדיר מהן הבעיות, מהן הנחות היסוד לטיפול בהן, מהם היעדים ומהן הדרכים להשגתם. וכמו שראינו, מדובר בשאלות מרכזיות ומהותיות שיש לתורה הרבה מאוד מה לומר עליהן. ולכן לא ייתכן שפסיכולוג יעסוק בהן בלי להיכנס לתחום של ערכים והגדרות יסוד של המטופלים. חשוב להדגיש שלא מדובר על תיאוריה אלא על מציאות מוכרת היטב ממפגשים רבים מספור במשך השנים עם פסיכולוגים ועם מטופלים.

התיקון

חלק מהבעיה הוא חוסר מודעות לכך שקיים בתורה עולם שלם וענף של טיפול: בתנ"ך, בתלמודים, במדרשים, בכתבי הראשונים, ברמח"ל, במהר"ל, בכתבי הגר"א ותלמידיו, בספרות המוסר לדורותיה, בספרות החסידות לענפיה הרבים, ובעוד מקורות רבים מספור. כל אלה מלאים עיסוק מעמיק בנפש ונפתוליה, עיסוק שמהווה חלק מהותי ובלתי נפרד מהתורה. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, המתירנות וההפקרות בדורנו הושפעה באופן ישיר מפרויד ופסיכולוגים נוספים. ההערצה העיוורת לדמוקרטיה הושפעה מאדלר. ויש עוד דוגמאות. היחס לנפש אינו מסתכם בשאלת ההדרכה למטופל מסוים, כזה או אחר. בסופו של דבר מדובר על תפיסת עולם שלימה שמובילה את הכלל ואת העולם כולו. והשאלה הנוקבת היא האם מנסים לתת לתורה להוביל את העולם או שאנחנו נמשכים אחרי כוחות חילוניים וחיצוניים שמובילים אותנו. יש בתורה מענה והדרכה לכל בעיות הנפש שלנו, ואפשר להוביל טיפול ולבנות עולם טיפול שלם שהתורה היא התשתית לו. גם כאן אין מדובר בתאוריה בלבד, אלא במציאות שאנו זוכים לפגוש בה מדי יום, בחסדי ה'. בניין של עולם טיפול תורני מקיף שיעניק מענה לכל שכבות הציבור הוא אחד מהתפקידים והאתגרים המרכזיים של עולם בתורה בדורנו.

היבט נוסף שבו מתייחד הטיפול התורני הוא הכרה בייחודה של עבודת המטפל על עצמו וממילא בייחודה של ההכשרה שהמטפלים צריכים לעבור. חז"ל לימדונו: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"מ קז ע"ב). היכולת להבין אנשים ולעזור להם להתקדם בעבודת הנפש מתחילה בעבודה אישית של האדם מול עצמו. אדם לא יוכל לעזור לאחרים לפני שעזר לעצמו, ולא יצליח להקשיב לאחרים לפני שלמד להקשיב לעצמו. כל אדם שרוצה לעסוק בטיפול צריך לעבור לפני כן תהליך משמעותי בעצמו, וכך הוא יכול להיות מועצם כאדם וכמטפל ורק כך הוא יכול לקבל כלים לעזור גם לאחרים. יכולת הזיהוי של כוחות הנפש, של רצונות, תהליכים, מניעים, וגם דרכי תיקון – מגיעה רק מתוך עבודה של האדם על עצמו. בטיפול אין אפשרות לקלוט את המצב בחושים הפיזיים, והדרך היחידה להבין את המציאות ולטפל בה היא על ידי פיתוח ההקשבה והכרת הנפש שהאדם לומד להקשיב לנפשו ולהכיר את עצמו. ולכן מטפל מוכרח להיות קשוב קודם כל לעצמו, ורק אחר כך הוא יכול להקשיב לאנשים נוספים ולהבין אותם.

בנוסף, העבודה העצמית מעניקה למטפל הכרה ברורה בדרך הנכונה והמתוקנת, ויכולת לזהות חריגות מדרך זו. כמו שאדם שמורגל באכילת תזונה בריאה יודע לזהות בנקל מאכילים המזיקים לבריאות, כך אדם שהתרגל לתזונה בריאה לנפש קולט במהירות ובבהירות את המקומות שבהם ישנה חריגה מהדרך הישרה, ואת התיקון הנדרש במקרים אלה.

מעבר לזה, יש כאן גם יסוד רוחני עמוק – כמטפלים, אנחנו מהווים צינורות של השפעה אלוקית עבור המטופלים שלנו. כשהצינורות שלנו אינם נקיים, השפע אינו יכול לזרום בהם.

הפקרת נושא הפסיכולוגיה בידיים חילוניות גורמת לשיבוש כל המערכות כולן: המשפחה, החינוך, הקהילה, הציבור והעם בכללותו. ומרובה מידה טובה: כאשר עולם הטיפול שלנו יהיה מושתת על ערכי התורה, הדבר ישפיע במעגלים נרחבים על כל צדדי המציאות שלנו, כמו שמשפיע לב תקין על כל הגוף. ובידינו הדבר, בעזרת ה' יתברך!