כשראיתי את יחזקאל בפעם הראשונה יכולתי מייד לחוש בשפת הגוף המכווצת שלו את כובד חייו.
הוא הגיע עם נחמה שלו, הם היו רגע לפני פירוק החבילה אחרי 30 שנות נישואין. מישהו אמר להם, "אף פעם לא ניסיתם טיפול, 30 שנה אתם יחד אין לכם באמת לאן לברוח, תנסו, לפרק תמיד אפשר".
זה לא היה פשוט, נחמה נשאה משקעים גדולים וזיכרונות לא טובים מהזוגיות הארוכה. היא טענה שיחזקאל חסר הבנה ואמפתיה, זה מה שגורם לה לתפוס מרחק ולהעסיק עצמה ללא גבול, כך היא הסבירה את עצמה. אך מתחת למעטה הפדנטיות ההיסטרית, הנוקשות והקרירות ניתן היה לחוש כי מסתתרת נפש רכה, עדינה ופצועה, וכל המירוק הזה מסביב הוא רק חומה של הגנה.
יחזקאל טוען שטירוף הניקיון שלה היה שם תמיד, אך עם השנים הוא החריף. במהלך הפגישות ניסינו להבין איתה, את מה היא ממרקת כל כך הרבה, מה התלכלך אצלה באופן בלתי הפיך ששלח אותה למסע שלם של חיי קרצוף, שפשוף והברקת כל משטח בסביבתה.
בעדינות ובזהירות הצלחנו להגיע אליה. חזרנו לאחור לימים קדומים בחייה, בצעירותה חוותה פגיעה בלתי צפויה ואנושה מאדם קרוב שאמור היה להיות בעמדה מגוננת ובוגרת כלפיה.
הפגיעה הקשה מהעבר ערערה את בטחונה בעצמה ואף באחרים הקרובים אליה ורוצים בטובתה ובעיקר גרמה לה לתחושות אשם בלתי פוסקות. הפגיעה לא דוברה ולא טופלה מעולם. היא עדיין היתה חרוצה, חכמה ומוצלחת, עם מידות תרומיות ויחזקאל שפיץ ישיבתי, ענבי הגפן בענבי הגפן.
אבל נחמה, אכולה ברגשי אשמה, חפצה רק לנקות את חייה לדעת. בתחילת חייהם המשותפים יחזקאל נהנה מהבית המצוחצח, ומהריח המשכר שתמיד עמד בחלל. אך לאט לאט החל לשנוא את העובדה שהיא לא מרשה לו לקחת חלק במטלות הניקיון האינסופיות. גם כשחשב שהנה היא קורסת, היא לא סמכה על איש, לא על עוזרת וודאי לא עליו, היא רצתה לקרצף בעצמה, יוצרת סביבה לחץ והיסטריה מכל טביעת רגל על מרצפת או טביעת אצבע על חלון.
כשנחמה התחילה להבין את דפוסי ההרגלים שלה, את סיבתם העמוקה, וההשלכות שלהם לחייה האישיים והזוגיים, משהו בנוקשות התחיל להתרכך. היא לאט לאט למדה לסלוח לעצמה, להבין ששורשי הכאב כלל לא באשמתה. ליחזקאל לא היה פשוט לקלוט שכל כך הרבה סבל היה יכול להימנע לו רק היו ניגשים לטיפול בזמן. הוא למד להבין, לתמוך ולהיות שם בשבילה. את אחד מהמפגשים הוא פתח בהתרגשות כשסיפר שביתם הגדולה, חתנם ונכדיהם הגיעו לשבת אחרי זמן רב, ביקור שעבר בשלווה ובשקט. נחמה התרגלה בהדרגה לנוכחות של ילדים, רעש ולבלגן הנורמלי שהם משאירים.
הסיפור של נחמה ויחזקאל הוא דוגמא לדפוס הרסני של התנהגות המתפתחת בעקבות אשמה. תחושות האשמה העצמית הלא מוצדקות של נחמה, הובילו אותה לניסיון להתנקות מהן. ניסיונות כושלים אלה הוסיפו עליה רבדים נוספים של אשמה בשל הסבל שגרמה לילדיה למשפחתה. תחושות אלה דחקו את נחמה לקיר, גרמו לה להבין שהיא פגומה, שלילית, כך היה המשוב שקיבלה מסביבתה תמיד. אשמה כל כך גדולה אי אפשר באמת לרפא, וכך, בדפוס חוזר של הרס, היא מצדיקה בהתנהגותה את טענות סביבתה.
אשמה היא רגש המניע את חוש המוסר האנושי היא הכרחית עבורנו כדי שנחוש צער, חרטה וכדי שנתקן את מעשינו וטעויותינו. לעיתים אשמה מובילה למנגנון של הרס המוסיף עליה אשמות נוספות ומקלקל את מערכות היחסים שלנו עם סביבתינו, עד כי זה נראה מעוות לא יוכל לתקון......
נחמה מנסה היום לשקם את הריסות החיים שלה, את הזוגיות שלה ואת הקשר עם ילדיה. זה היה בלתי אפשרי אלמלא זוהה מוקד כאב האשם שהניע אותה, אלמלא היא השתכנעה בכך וטופלה בהתאם, אלמלא בעלה הבין את התנהגותה וגילה אמפתיה לסבלה אחרי שנים בהם הוא חש שהיא הרסה את חייו.