הבאת ביכורים אינה דומה לשום דבר אחר. בשונה מהקרבת קרבן, לא מקטירים ממנה דבר. המביא רק 'מניחם' לפני המזבח. בשונה ממתנת כהונה, הכהן אינו מקבל דבר מהבעלים אלא מהמזבח. תפקידו מסתכם בהנחת הפירות 'לפני המזבח'.
כל כולה של המצוה אינה אלא פעולת ההבאה של הבכורים. ככתוב "ולקחת"... "והלכת"... "ובאת"... "והניחו לפני המזבח".
כל כך בולט הדבר עד שחז"ל למדו מכך על מרכזיותה של ההליכה לירושלים והרחיבו במצותה שתהא נערכת בליווי כלי נגינה, קישוטי זהב ופירות נוי יחד עם לינה המונית ברחובה של עיר וכל הרואה את העולים יוצא לקראתם ומצטרף לשמחה הגדולה.
גם בחלקה השני של המצוה, 'מקרא הביכורים' "והגדת", היה מקום לצפות לתוכן כלשהו שישקף את רגע השיא של כל ההכנה הזו המכווננת עבורה. אמירה שלשמה עלינו לירושלים.
אך לא. מה אומר מביא הביכורים?
'הגדתי היום - כי באתי אל הארץ'.
אין בדבריו כל ידיעה חדשה. לא גילוי ולא וידוי. לא תפילה לא ברכה. אף לא בקשה.
יש בה הצהרה, הגדה, סיפור.
בהצהרה הזו מספר מביא הביכורים בזמן שפירות הצלחתו ממלאים אותו שמחה, את הסיפור כולו.
הוא מכריז ומגיד: ההצלחה הזו אותה הנחתי כאן היום, בעסק גדול, בשמחה המונית, לפני ה', לא התחילה מכאן. ההצלחה הזו היא סיפור שלם. סיפור שיש בו התחלה אמצע וסוף. אין דבר המובן מאליו. אל תסתכלו על הסיפור מהסוף - ספרו אותו מההתחלה...
זוהי, אם כן, עיקרה של מצוה. לומר לנו: 'באתי' אל הארץ! אכן ארמי 'אובד' היה אבינו. 'מתי מעט' היו זקנינו, עניים וחסרי כל. ומה קרה כי הצלחנו? - -"ונצעק". "וישמע". "וירא". "ויוציאנו". "ויביאנו".
זהו אם כן המקום היחיד בו התורה מתארת לנו לא רק את עובדת יציאת מצרים אלא איך 'מספרים' את הסיפור של יציאת מצרים.
והסיפור הזה הוא הצורה בה מבקשת התורה שההיסטוריה הזו תסופר. זהו הנרטיב שהתורה מצוה אותנו להטמיע.
כך נספר את סיפורו של עמנו.
כך נאמץ את הנרטיב היהודי על הסיפור היהודי: 'זה לא מובן מאליו'.
אם נשאב את המסר היסודי הזה שלימדתנו התורה, אם נאמץ את ה'סיפור' הזה שלנו, בחיים. בבית. בזוגיות. בין החברים, אם נשכיל לחיות בתודעה זו לפיה כל מה שיש לי אינו מובן מאליו. כי אז יתקיים בנו "ושמחת לפני ה'".
זה הסיפור כולו.