מאת הרב אלעזר וולך רב מרכז י.נ.ר
ה'תשובה' הרבה פנים לה. ה'כפרה' רבדים שונים בה. פרשתנו פרשת האזינו מאירה פן אחד מעולמה העשיר של הכפרה. של עולם הרחמים והסליחות.
השירה, שירת האזינו, מתארת את אחרית הימים בהם ישראל יתדרדרו לתהומות עמוקים עד שלא תהיה להם כל זכות והצדקה לכפרה וקבלה. הם מגיעים למצב שהקב"ה חורץ עליהם במחשבתו "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם". ועם כל זאת מנבאה לנו השירה את סוף הסיפור: "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי" - כשתתום זכות אבותם (רש"י לב, לה), "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם".
מכירים את זה שאנחנו מצפים לפעמים לקבל למרות שלא מגיע לנו. שאנו חשים כי גם אם לא מגיע לנו לקבל, לא מגיע לנו שלא לקבל. רואים את זה יותר אצל ילדים. מבצע הצטיינות בכיתה. כל הילדים מתגייסים לאוירה. אפס איחורים. משננים את חומר הלימודים. נבחנים בעל פה. רושמים בכרטסת שחולקה. מגוייסים. מצליחים. זוכים. מסתיים המבצע, ילד אחד, זה שהתרפה. היה לו קשה. הגיע בעצלתיים. איחר. לא עמד כל כך במטלות ובאתגרים. גם מה שהצליח לבצע התעצל למלא רישום. היה קשה לו עם הקטע של מעקב. של עמידה ביעדים. של התארגנות.
כשהמורה מחלק לכולם את פרסי ההצטיינות מתכווץ לו הילד במקומו. משתדל לא לפגוש את העיניים של חבריו לכיתה. מרגיש בחוץ. מרוחק. חריג. נחות. הוא אכול אכזבה. חש השפלה. דמעות זולגות על לחייו. זה לא מגיע לי. רק איחרתי קצת. התעצלתי קצת. מה. אז לא מילאתי את הטבלה. אומר הוא לעצמו. הוא בוכה. בליבו פנימה מפעמת תקוה שהמורה יחון גם אותו.
במידת מה, ממבט מסויים, הוא צודק. לא מגיע לו להרגיש כל כך רע. לא מגיע לו פרס. אך אולי גם לא מגיע לו את כאב ההחמצה. הנידחות. הבושה.
היה לו קשה, כנראה. הבית אולי לא מתפקד משהו. קשה לו. הרי אילו התנאים הסביבתיים היו כאלה המאפשרים לו כנראה שגם לו היו את המשאבים, האנרגיה והמוטיבציה לעשות, לחתור להצליח.
הוא יודע שלא יהיה צודק להביא לו פרס כמו כולם. אחרי הכל הם עמדו במטלות. הוא לא. הוא גם מסוגל להבין שאילו יקבל ככולם יהיה זה לא הוגן כלפי אלה שהתאמצו. והיו כאלה שזה היה עבורם כנראה גם כן מאד קשה. הוא לא תובע.
למרות הכל הוא מלא בתקוה. הוא כמה לרחמים. אולי למתנת חינם. למשהו שיפתור את הקונפליקט המובנה הזה.
יש בו תקוה שהמורה יראה את הדברים מהמקום ההוא. מהקושי שלו. מכך שזה לא היה אפשרי עבורו. עובדה שלא הצליח. ממקום של הבנה. של קבלה. רחמים.
הכמיהה הזו נטועה בטבע שלנו. ולא רק כי קשה לנו לשלם מחיר על המעשים שלנו. אנחנו לא מצפים לקבל משכורת ממפעל שלא עבדנו בו. אנחנו כן כמהים שאם אנחנו חלק מכיתה. חלק ממשפחה. חלק מעם. שאם אכן התנהגנו כחלק מהכיתה, באיזושהי מידה, שזה מה שיגבר. על הכל. שהפרטים יהיו פחות חשובים. שנתקבל בהבנה על כך שלא עמדנו במשימות. שאנחנו בכל זאת חלק. שלא ידח ממנו נדח.
האמת שאי אפשר לבנות על זה. ככה בחיים הרגילים. זה בלתי אפשרי להתנהל כך. ברחמים שכאלו. זה לא יהיה צודק. זה עלול להיות אפילו טראגי.
מול הקב"ה, מקור כל הרחמים. אפשר לפנות עם תקוה חבויה זו. ביום הכיפורים. זוהי מדתם של רחמים עליונים. "וחנותי את אשר אחון" אמרו חכמינו - אף על פי שאינו הגון, וריחמתי את אשר ארחם - אף על פי שאינו ראוי" (ברכות ז א). זהו עיצומו של יום הכפורים ומדתו, עד שיש מחכמינו ז"ל שקבעו 'עיצומו של יום מכפר לשבים ולשאינם שבים' ובלבד שאינם בוגדים.
אלו דברי הרמב"ן לסיכומה של שירת האזינו: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות כי נעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים ויכפר על חטאתינו למען שמו, אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין" (פרק לב פסוק מ). סוד גדול הדלה לנו הרמב"ן משירת האזינו על טיבם של הרחמים העליונים שאין בהם גבול. כי גם כשלא יהיו ישראל ראויים לגאולה יערה עלינו רחמיו למען שמו הנקרא בשמנו. ויגאלנו.
גם במערכות הקשרים שלנו, יש מקום שישכנו בתוך ליבנו אותם רחמים שאין בהם גבול, גם אם לא שנתנהל על פיהם. מה נפלא היותם קיימים במרקע ליבנו לפתח בנו עומק של פיוס, סליחה ורחמים. עמם נביע את הרצון. את ההבנה, החמלה והרחמים. "מה הוא רחום אף אתה היה רחום".
גמר חתימה טובה