"אני לא יכול יותר. לא רוצה לפגוע. אבל היא יודעת כמה חשוב לי סדר. אני זה שעובד קשה לפרנס. הבית הוא החלק שלה. היא פשוט 'לא יודעת' להתארגן. אין לה את זה. הבית תמיד בלאגן. לכלוך. פשוט מביך להיכנס אלינו הביתה. מה כבר אני מבקש ממנה". כך דוד, בכעס גלוי, מול אשתו היושבת בחדר. – "אתה מרגיש שלא אכפת לה ממה שחשוב לך". שאלתי. – "לא. אם לא היה אכפת לה הייתי יכול להבין שיש לזה קשר אלי, כמו שהיא אומרת תמיד שאני לא מספיק עוזר ושאין לה מוטיבציה לארגן את הבית ושאני מתייחס אליה כמו שפחה שלי, ועוד ועוד (בציניות), כמו שהיא תשמיע לך תיכף. אבל אני אומר לך. מניסיון. היא פשוט לא מסוגלת. וזה הדבר שהכי מרתיח אותי. שהיא כזו. מוציא אותי מדעתי לראות אותה בבית ככה. ואת הבית הפוך. ועוד יש לה עלי טענות" . – "אני מנסה להבין. מצד אחד אתה אומר זה לא קשור ליחסים ביננו. יש לה קשיים בתפקוד. מצד שני, למרות שאתה רואה את זה כסוג של מוגבלות, כהגדרתך, עדיין זה מכעיס אותך. אני מנסה לחשוב אילו הייתה נכה. מוגבלת בכסא גלגלים. האם גם אז היית כועס".
בדרך כלל. הכעס. בהגדרה. הוא תגובה שעולה בנו כשמישהו עושה לנו עוול. אנחנו כועסים כשאנו מזהים במעשה משהו המכוון כנגדנו. כשהוא נובע מחוסר הערכה, איכפתיות, רגישות, כבוד או צדק כלפינו. כשמישהו לא נענה לציפיותינו מתוך מגבלה. כשאנחנו מזהים התנהגות שאינה מכוונת כנגדנו או בתגובה כלפינו, נביע אולי תסכול. אכזבה. יאוש. לא כעס.
לעתים קרובות, למרות שאנו מייחסים פעולה או חוסר פעולה של מישהו שאנו מקיימים אתו מערכת של קשר, לכזו שנובעת ממגבלה או מקווי אופי מולדים, תכונות ויכולות, אנו עלולים להגיב לה בכעס ובהאשמה כאילו יש בנו ציפייה שהאדם שמולנו ינהג אחרת, למרות שאנו יודעים שיכולותיו אינן מאפשרות תוצאה לגמרי אחרת.
אנו רוצים את ההשתדלות. את הרצון. את המחוייבות. אם הוא יסכים להודות במגבלה. לפנות אלינו לעזרה. להכיר בכך שאנו עושים את הדבר שאינו מובן מאליו. אם נקבל משהו בקשר שלנו שיבטא זאת. אם הוא יצטרף אלינו. כי אז היחס שלנו למגבלה יהיה יחס של אמפאתיה. יחס שרואה את הדברים מהמקום של הזולת. מהמקום של הקושי. של רכות. במצב כזה אנחנו נתייחס אליו בדרך כלל בחמלה ובסלחנות. נשתדל אפילו לעמוד לו לעזר ולתמיכה.
"ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". (פר' נח). במילים אלה, נותן הקב"ה נימוק, כביכול, על אותה הבטחה שכרת עליה ברית עם העולם שאחרי המבול, שלא להביא עוד מבול על העולם. לעולם. גם אם יגדישו את סאת החטאים כבדור המבול.
"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו ויאמר אמחה את האדם אשר עשיתי מעל פני האדמה". (סוף פר' בראשית). במילים אלה נתן הקב"ה נימוק, כביכול, מדוע נכון למחות את האדם ולהביא את המבול לעולם. הלא דבר הוא. כמעט אותם מילים. פעם העובדה שיצר לב האדם "רע" היא סיבה למחות אותו מעל פני האדמה ופעם אחרת אותה העובדה בדיוק היא הסיבה לסלוח לו ולא למחותו. לא למרות. בגלל.
מה השתנה אחרי המבול. בגללו הקב"ה כביכול 'משנה' את דעתו ביחס לענישה המגיעה להשחתת עולם. המבול גם לא היה מעין 'ניסוי ותהייה' לבחון את תוצאותיו, ח"ו. הכל היה גלוי לפניו. מה עוד שהמקרא מגלה לנו את סיבת ההבטחה לא להביא עוד מבול. כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
בקריאת השתלשלות האירועים, ישנה פעולה אחת שעשו אותה נח ובניו בצאתם מהתיבה. "ויבן נח מזבח. ויעל עולות. ועל זה אומרת התורה "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כי יצר לב האדם רע מנעוריו"
מי יבא בסוד ה' להבין עניינם של הקרבנות ופועלם. אבל אי אפשר שלא להבחין בקשר השקוף כל כך במקרא. ריח הניחוח. הקרבן. שינה משהו ביחס שבין בורא העולם לבני האדם. משהו באותה עמידה לפניו. באותה פניה אליו. הפכה אותנו מכאלה שהיחס אלינו היה כזה שחשיפת הרוע הנטועה בנו היתה סיבה למחות את האדם, לכאלה שהיחס מולם הוא כזה, שהמגבלות שלנו, הרוע הנטוע באופיינו. היא סיבה לרחמים. לחמלה. למחילה.