האמנם הערכים הללו הנטועים בתוכנו הינם רק חסמים. היתכן ש'כוחות השוק' שהוא הציג כמתווה כה פשוט הם אכן אמת מידה ראויה לקביעת מחיר לטיפול. הרגשתי שלמרות גרעין האמת שיש בלוגיקה של הדברים, משהו בתוכי מתנגד. מאד. לדרך ההסתכלות הזו.
זה יכול לקרות לנו סביב שאלת גביית מחיר עבור שרות, וזה יכול לפגוש אותנו סביב שאלת כמות המשאבים שנשקיע על מנת להשיג מטרה שאנו חושקים בה. מעמד שאנו חפצים בו. או כל משאלה אחרת שביצרי החיים.
אני לא מתיימר לקבוע דעה על גישות של אימון זה או אחר. מה עוד שאין ספק שחלק מהעיכובים שלנו בהתפתחות האישית אכן נעוצים בחסמים המיטשטשים לנו עם ערכים ובחוסר מוטיבציה לפעול וללמוד לקחת אחריות על הבחירות שלנו, לפעמים גם מתוך החידלון והקושי להתגייס למימוש שאיפותינו אנו מאשימים את הנסיבות, או גרוע מכך, את האנשים שסביבנו, בחוסר הצלחתנו.
יחד עם זאת לעתים חידוד הקול ה'יעיל' שבתוכנו. זה שמייצר הצלחות. שמתרגם שאיפות ומשאלות לב למטרות ממוקדות ומדידות. שמתמקד ב'מימוש'. עלול לדרוס בדרכו קולות ערכיים שמרכיבים את המקום הפנימי של האישיות שלנו. במקרה הזה את מידת ההסתפקות שלנו. את האבחנה בין שלי לשל הזולת. אנו עלולים לעבור את הקו הדק המפריד בין אחריות למימוש יכולות לבין חמדנות שרואה בכסף הזולת משהו שיכול לעבור אלי אם רק יוכשרו הנסיבות.
"עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו" אמרו חכמינו. "עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה. יט).'עין טובה היא מידת ההסתפקות', כותב הרמב"ם בפירושו לאבות, "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם" -זו עין טובה'.
כי אכן פרשת סירובו של אברהם לקחת מרכוש סדום שהציל במלחמת המלכים שבפרשתנו, דורשת הבנה. בקריאה ראשונה מתקבל הרושם שאברהם אבינו אינו מעוניין לקבל מתנות ומבקש למנוע את התפארותו של מלך סדום לאמור "אני העשרתי את אברם". ויש להתבונן מדוע אברהם שנשבע לא לקחת 'מחוט ועד שרוך נעל' ממלך סדום, מוכן לקחת ממלך מצרים מתנות לרוב עד הגיעו לכדי "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (יג, ב) ככתוב "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ועבדים ושפחות..." גם יש להבין את החומרה בה רואה אברהם את מה שעלול להיתפס כ'רצון להכרה' במתנה שיביא לו מלך סדום את רכוש כל עמו, ותולה בו שיאמר 'אני העשרתי את אברם' ואת פרעה לא חשד בכך. אמנם שונות הן הנסיבות בתכלית. מתנותיו של פרעה באו במסגרת נשואי אחותו עם המלך ומה הגון יותר מנתינת מתנות למשפחה הנישאת במלך. אמנם מתנתו של מלך סדום, 'והרכוש קח לך', לא היתה אלא מפני שאבדו את נפשם יחד עם רכושם ברגעים בהם הובסו במלחמה. הוא מציע עסקת חליפין "תן לי הנפש והרכוש קח לך". לא שכר פעולה. לא מתנת הוקרה. יש כאן ויתור. מתוך נואשות. מתוך מצב מנטלי של ניצולים ממוות ברגעים בהם לא יראו ערך לממון. כל אשר לו יתן בעד נפשו. - יהי לכם אשר לכם. עונה אברהם. עוד יעבור זמן. תחזרו לשגרה. במידה של צדק תאמרו משלנו נתעשר אברהם. ואני איני מבקש להתעשר ממצבו, מאילוצו, מתחושות החובה של זולתי. אינני מוכן להתעשר מכיסו של האחר. את אשר לי אקנה בעמלי. בשפע שהכין הבורא עבורי. "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". (ברכות ח.) הוצאות ושכר פעולה לוקח אברהם "רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר אתי הם יקחו חלקם". איש איש כשכר פעולתו. הוא עצמו, גם שכר פעולה לא נטל, אולי כי בנפשו ידע סיבת הילחמו עבור הצלת אחיו ולא הצלת המלכים שנשתכרו בזכותו.
אם נציץ בדמותו של בלעם הרשע תבלוט לנו ההקבלה. "אם יתן לי בלק מלוא כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'". כך אומר בלעם. "ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו שהרי צריך לשכור חילות רבות ספק נוצח ספק אינו נוצח ואני ודאי נוצח" (רש"י). הלוגיקה של בלעם ביחס לתמורה המגיעה לו חודרת אל תוך שיקוליו של מזמין השרות. כמה היה משלם אילו. מה ערך הדבר עבורו. מהו המקסימום שאוכל להוציא מהזולת. נותן עיניו במה שאינו שלו. עין רעה נפש רחבה מתלמידיו של בלעם.