אחד האירועים הטראגיים בספר בראשית הוא סיפור הסיום של האבלות הבלתי נגמרת על הבן החי – יוסף, המסתיימת בבשורה הגדולה “עוֹד יוֹסֵף חַי” המחייה
את רוחו של יעקב ונוסכת בו תקוה לשארית חייו, “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם “, ואז ברגע הטוב הזה מה הוא אומר לעצמו מכח אותה רוח חיים, “רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי
חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת” (מה, כו-כח), באותה שעת ישועה הוא אוסף את כל משפחתו ומחליט לרדת מצרימה, הוא וכל אשר לו. ירידה שהסתברה בסופו
של דבר כצעד שמימש בפועל את קללת ועבדום וענו אותם. שם התחילה גלות מצרים.
גם יוסף, במו ידיו מכשיר הוא את הקרקע למימושה של אותה גזירה, כאשר הופך את כל נתיני מצרים לעבדים לפרעה ושם אותו לחוק במצרים, “לָמָּה נָמוּת
לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה
הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם. (מז, כג-כו).
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה” הקריאה הפשוטה בפסוקים אלה מעלה ייה, האם אנו הולכים לקרוא על תולדות חייו או שמא דוקא על מותו, אם בחייו
באנו לעסוק כפי שאכן נפתחת הפרשה בכותרת “ויחי” הרי לא סיפרו בה דבר מחייו רק מסיומם, צוואתו ופרידתו, וכי אלו קורות שבע עשרה שנותיו במצרים.
ואם אך במותו באנו לעסוק למה פתח ב’ויחי’.
נראה ביאור הדבר כי מאותה שעה שירד יעקב למצרים, ימיו אינם עוד חלק משרשרת חייו, אשר פעל, למרות
שהיו אלה כנראה שנים רגועות ונוחות, לא עוד נרדף על ידי אחיו, לא עוד נאבק על מימוש הבכורה עבור זרעו,
גם לא בלחם לפי הטף ולא עוד טרוד ברוגזו של יוסף, ניתן גם לשער שהעמידו לפניו, כאביו של המשנה למלך,
משרתים ועבדים לעשות כל חפצו וכל אשר ישאלו עיניו לא ימנע ממנו, אך למרות כל זאת לא היו אלה בכלל
‘ימי חייו’ אשר חי השמורים לימיו שבהם כונן וקבע את עתיד בניו, בהם כונן את משפחת בני ישראל, היו אלה
כבר חלק מימים של גלות מצרים.
כך כתב הרמב”ן על אותה העת בה ירד יעקב מצרימה (ויגש מו, ב) אבל קראו יעקב לרמז כי עתה לא ישור עם
אלוקים ואנשים, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה כי מעתה הגלות תתחיל בו.
וַיּאֹמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאתֹ הַלַּיְלָה וַיּאֹמֶר יַעֲקבֹ יַעֲקבֹ וַיּאֹמֶר הִנֵּנִי. וַיּאֹמֶר אָנכִֹי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנכִֹי אֵרֵד עִמְּךָ
מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. אנו יודעים שאין אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא, וכך כתב החזקוני "לפי שהיה יעקב מתיירא
ואומר עכשיו שאני יורד למצרים קרבו הימים שנאמר לזקני גזירת שעבוד ועינוי על זרעי בארץ לא להם, אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא מרדה מצרימה אם
לאביך הזהרתי באתי לך להבטיחך אם קרבו ימי שעבוד ועינוי גם קרבה הברכה שברכתי את זקנך ואעשך לגוי גדול".
כלומר יעקב בעצמו מודע לגמרי למשמעות הצעד שהוא עושה כשהוא יורד למצרים, הדבר איננו מונע אותו מלבצע צעד זה. הוא מובטח מאת ה' כי כבר מרגע
שמתחילה הירידה, ממנה ובה מתחילה העלייה, כי לגוי גדול אשימך שם, המציאות ששם היא זו שתביא את העם הזה להיות לגוי גדול. הוא רוצה, אולי, להיות
שם מתוך ידיעה שהוא זה שצריך להעמיד את המשפחה הזו, את העם הזה, את יסודותיו, עבור העתיד בו ישובו.
יעקב אבינו עוסק במצרים בדבר אחד, מיד משעת הירידה הוא מחשב את העליה. הוא רוצה להיות שם בירידה כדי להשלים את כח משפחתו להגשמת העליה.
הוא עושה זאת על ידי השלמת כינונם למשפחה, נוכחותו היא שדואגת ומגבה את הפיוס של האחים, הוא דואג להיקבר בארץ ישראל, הוא דואג להוסיף על
השבטים את מנשה ואפרים. הוא ממשיך לדאוג לכינון המשפחה, כפי שהיה עושה כל ימיו. שהרי אלה הם חייו, העמדת משפחה, כינון פעולת אבותיו ומיסוד
פועלם כמשפחה. כזו שכבר יש בה גוונים שונים כי יסודותיה כבר הם מושתתים וראויים למקום של קבע בעולם. הוא יורד למצרים ואינו עסוק בסידורם של
שארית שנותיו על אדמת מצרים ורווחתם, הוא עוסק בהכנה לקראת העליה. הוא מבין שכל הירידה הזו אינה אלא צורך עליה.
אכן אלה ורק אלה נקראים הם ימי חייו במצרים, השלמת תיקון משפחתו, סידור קבורתו והכנת כל הנדרש לקראת עלייתו יחד עם עליית משפחתו בעתיד, חזרה
לארץ ישראל.

שבת שלום