ידוע כי מדרש חכמים לא על גופן של דברים בלבד ללמד יצא, אלא עיקרן להציב תמרור ולהעמיד חזון ודרך בטבעם של דברים ושורש תכונות הנהגותיהם של אבות האומה באו. נמצאת אומר כי לא להשלים ידיעת מעשה זה מחייו של משה מפני שמעשה שהיה כך היה באו בו, כי גם ובעיקר להשלים בציור ובמשל את דמותו של הרועה הגדול, רועה ישראל, על פי מה שהחכימו בידיעתה מתוך דברי התורה.
בפרשתנו, עוד בטרם בחירתו של משה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, מתוארות פעולותיו ותכונתו כשמגלה מעורבות ויוזמה בהתרחשויות שאינן קשורות בו באופן ישיר. למרות שיכול היה להשקיף בהם מהצד ושלום על נפשו, כפי שבוודאי עשו בימיו רבים וטובים, הוא מוביל בהם את העמדה הערכית שפועל בשמה לעשיית צדק ומשפט, במסירות, איכפתיות, דאגה וחמלה.
האירוע הראשון קורה כשהוא עודנו בבית פרעה:" וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (ב, יא) הוא רואה את האיש שאיננו מאחיו מכה איש מאחיו, הוא מתערב. זה קשור אליו, זה אחי וזהו איש מצרי, זה מכה וזה מוכה. להציל עשוק מיד עושקו.
האירוע השני: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (ב, יג). גם ביום השני, רואה הוא שני נצים, שניהם עבריים, מאחיו, אין כאן לנו או לצרינו, הוא מתערב ומוכיח אותם שלא להכות הרשע את רעהו הרשע כמותו (רא' רש"י), או שמוכיח את הרשע המכה ומגן על רעו המוכה.
עוד זאת שלישיה: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. כאן כבר עומד משה כגולה, כבורח, איש זר, ולפניו הנצים שניהם הם מבני אותה אומה, שניהם אינם מבני עמו. סתם מעשה עוול בין רועי צאן שבמדין. -לא אצל משה. וַיָּקָם. וַיּוֹשִׁעָן. מתקן עולם. מושיע את החלש, מבקש את הנרדף.
גם במבחן הרביעי מקדיש משה רבינו את שימת ליבו לכוחות הטבע המסוכסכים: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (ג, ב). פה כבר ההתרחשות איננה בין אנשים, לא יהודי וגוי, לא סכסוך בין יהודים, אף לא בין גויים, הטבע בעצמו, הדומם, הצומח, הוא שחלוק. הסנה בוער ואינו נאכל. גם שם הוא סר לראות, מדוע, אולי יש משהו הדורש את עזרתי, משהו שיש בי הכח לתקנו, להעמידו על שלימותו, לנהגו.
במשוואה העקבית הזו, בה באה לביטוי דמותו של משה, זו שיש בה מעורבות איכפתיות וחמלה, דאגה, רדיפת צדק ומנהיגות, כמי שעמדה במבחן המנהיגות מול הדומם והצומח, מול האדם וזולתו על שלל דרגות קרבתו, היהודי מול הגוי, היהודי מול אחיו והגויים לבין עצמם, בולטת בחסרונה התרחשות דומה, שלב נוסף בסולם, מול החי. באו חכמים והשלימו במדרשם את סיפור דמותו, ללמדנו שעבר את מבחן המנהיגות שהתנסה בו בכל הרבדים קטן כגדול ובכולם הראונו את גילויי האיכפתיות, החמלה וההגנה על החלש, היוזמה והמסירות, במשפט, באמת ובצדקה שנתגלה בהם עד שבחרו הקב"ה להיות מנהיג ולרעות את עמו ישראל. וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם. (תהלים עח).
וכך גזרו חכמינו משפטם: "אין הקב"ה נותן גדוּלָה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה. הרי לך שני גדולי עולם שבדקם הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלם לגדולה. בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר...אמר לו הקב"ה: נמצאת נאמן בצאן, בוא ורעה צאני, אף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל. הוי: "וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה". (מדרש רבה).
ידוע כי מדרש חכמים לא על גופן של דברים בלבד ללמד יצא, אלא עיקרן להציב תמרור ולהעמיד חזון ודרך בטבעם של דברים ושורש תכונות הנהגותיהם של אבות האומה באו. נמצאת אומר כי לא להשלים ידיעת מעשה זה מחייו של משה מפני שמעשה שהיה כך היה באו בו, כי גם ובעיקר להשלים בציור ובמשל את דמותו של הרועה הגדול, רועה ישראל, על פי מה שהחכימו בידיעתה מתוך דברי התורה.
בפרשתנו, עוד בטרם בחירתו של משה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, מתוארות פעולותיו ותכונתו כשמגלה מעורבות ויוזמה בהתרחשויות שאינן קשורות בו באופן ישיר. למרות שיכול היה להשקיף בהם מהצד ושלום על נפשו, כפי שבוודאי עשו בימיו רבים וטובים, הוא מוביל בהם את העמדה הערכית שפועל בשמה לעשיית צדק ומשפט, במסירות, איכפתיות, דאגה וחמלה.
האירוע הראשון קורה כשהוא עודנו בבית פרעה:" וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (ב, יא) הוא רואה את האיש שאיננו מאחיו מכה איש מאחיו, הוא מתערב. זה קשור אליו, זה אחי וזהו איש מצרי, זה מכה וזה מוכה. להציל עשוק מיד עושקו.
האירוע השני: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (ב, יג). גם ביום השני, רואה הוא שני נצים, שניהם עבריים, מאחיו, אין כאן לנו או לצרינו, הוא מתערב ומוכיח אותם שלא להכות הרשע את רעהו הרשע כמותו (רא' רש"י), או שמוכיח את הרשע המכה ומגן על רעו המוכה.
עוד זאת שלישיה: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. כאן כבר עומד משה כגולה, כבורח, איש זר, ולפניו הנצים שניהם הם מבני אותה אומה, שניהם אינם מבני עמו. סתם מעשה עוול בין רועי צאן שבמדין. -לא אצל משה. וַיָּקָם. וַיּוֹשִׁעָן. מתקן עולם. מושיע את החלש, מבקש את הנרדף.
גם במבחן הרביעי מקדיש משה רבינו את שימת ליבו לכוחות הטבע המסוכסכים: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (ג, ב). פה כבר ההתרחשות איננה בין אנשים, לא יהודי וגוי, לא סכסוך בין יהודים, אף לא בין גויים, הטבע בעצמו, הדומם, הצומח, הוא שחלוק. הסנה בוער ואינו נאכל. גם שם הוא סר לראות, מדוע, אולי יש משהו הדורש את עזרתי, משהו שיש בי הכח לתקנו, להעמידו על שלימותו, לנהגו.
במשוואה העקבית הזו, בה באה לביטוי דמותו של משה, זו שיש בה מעורבות איכפתיות וחמלה, דאגה, רדיפת צדק ומנהיגות, כמי שעמדה במבחן המנהיגות מול הדומם והצומח, מול האדם וזולתו על שלל דרגות קרבתו, היהודי מול הגוי, היהודי מול אחיו והגויים לבין עצמם, בולטת בחסרונה התרחשות דומה, שלב נוסף בסולם, מול החי. באו חכמים והשלימו במדרשם את סיפור דמותו, ללמדנו שעבר את מבחן המנהיגות שהתנסה בו בכל הרבדים קטן כגדול ובכולם הראונו את גילויי האיכפתיות, החמלה וההגנה על החלש, היוזמה והמסירות, במשפט, באמת ובצדקה שנתגלה בהם עד שבחרו הקב"ה להיות מנהיג ולרעות את עמו ישראל. וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם. (תהלים עח).
וכך גזרו חכמינו משפטם: "אין הקב"ה נותן גדוּלָה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה. הרי לך שני גדולי עולם שבדקם הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלם לגדולה. בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר...אמר לו הקב"ה: נמצאת נאמן בצאן, בוא ורעה צאני, אף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל. הוי: "וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה". (מדרש רבה).