"אין לו שום רגש כלפיי הוא אטום כשאני בוכה. הוא אומר לי דברים כאלה פוגעים שאני לא מבינה מה הוא חושב, הוא לא מבין שזה גומר אותי? משתנקת שרה. זה מכאיב במיוחד כי הוא לא אדם רע, זה לא מתוך כעס או אלימות, הוא פשוט כאילו נהנה להציק לי. אני מטרד בשבילו".
"היא לגמרי צודקת. אני מעליב אותה ממש סתם. זה באמת נורא, אומר דני עם חיוך מבין ושובב משהו. אבל אני לא יודע למה, אני לא כזה איש רע מול אנשים אחרים. אמרתי לה המון פעמים שאם תתגרש ממני היא תצדק ולא יהיו לי טענות כלפיה"
-"כמעט אף פעם אנחנו לא אוכלים יחד, אולי אם היינו יותר יחד... אולי תסביר לו מה אשה צריכה, וכמה חשוב לקבוע זמן ביחד. נראה לי הבעיה שהוא לא מבין מה זה אשה, גם בבית הוא לא ראה."
-"בדרך כלל אני חוזר הביתה מאוחר מהעבודה אחרי שנשנשתי משהו בחוץ וזה מספיק לי, או שאני אוכל מה שנשאר. לא כ"כ חשוב לי האוכל ואני גם לא אוהב את סוג האוכל שלה". הראה לי את הדרך שלו להעליב אותה, ככה באלגנטיות.
-"זה לא נכון. אפילו כשאני מכינה לו אוכל שהוא אוהב הוא יעדיף לאכול את זה מאוחר ולא איתי. הוא ימצא תמיד את התירוץ".
-"כשהיא מכינה לך את האוכל שאתה אוהב זה עושה לך נעים?" שאלתי. – לא. הוא אומר, מופתע מעצמו. -למה? -"אני מיד חושב על התודה שאצטרך לומר ושאהיה חייב להיות בעל נחמד" הוא מוסיף. – "לא יאומן. בעל לא רוצה להגיד תודה לאשתו. מה, לא מגיע לי תודה?" מבקשת שרי בקול נשבר.
היית רוצה להרגיש שהאוכל נעשה עבורך ורק עבורך, כשאתה מזהה את הציפיה שלה זה מרגיש לך שהאוכל הוא עבורה. זה חונק אותך, המחוייבות הזו 'להיות נחמד', זה מדי קרוב עבורך.
-מה את מציעה לעשות? פניתי אליה, למה את לא עוזבת אותו? -אם הוא יבין שעלול לאבד אותה אולי זה ייצר שינוי בתפקידים שלהם ואם לא אז אולי זה באמת נכון עבורה לחשוב, לפחות, במונחים אלה, חשבתי לעצמי. –מה?! לא. היא נזעקה בוכה. את זה 'הוא' תמיד אומר, אני רוצה שאתה תגיד לו שיאהב וירצה את הקשר.
בשלב מסויים היא שואלת אותי, "אני לא מבינה למה אתה לא אומר לו שפשוט יפסיק להעליב אותי, תסביר לו 'איך מדברים תקשורת זוגית' ו'מה אשה צריכה".
-כמטפלים אנו עומדים לא אחת בפני השאלה, ניתן אפילו לומר, הפיתוי, לתת עצות או כלים איך לחיות נכון יותר.
חוץ מהגאווה הסמויה במחשבה זו כאילו לו רק היו מטופלנו מגלים את האור שאנחנו מחזיקים בו כי אז הכל היה מושלם, במציאות זה פשוט לא עושה את העבודה.
גם אם בטווח הקצר המטופל עשוי להתפעל מחכמת המטפל, לאמץ עצותיו ולהידבק בדרכיו, הרי שבטווח הארוך לא נייצר על ידי כך שינוי עומק, כזה שבו, למרבה הפלא, כמעט ואין צורך בהתגברות, בשבירת הרגלים, ב'שינוי', במובן הרגיל של המילה.
'טיפול' שואף להוביל למה שאנו קוראים לו 'תהליך'. 'תהליך' הוא הדרך בה אנו פוגשים את עצמנו, מעבדים את מה שיש בנו, מעצבים מחדש ומרפאים את נקודות המוצא של ההרגשה שלנו, את תודעת האני, הזולת, העולם, המציאות.
עם התפתחותו המיטבי של ה'תהליך' דני ימצא את עצמו בעמדה כזו שבה לא יעלה בו אותו צורך להתחמק מקירבה, הוא יחווה את אשתו ככזו שלא דרוש לו או שאינו מעיז יותר להציק לה ולהעליב אותה, הוא יחווה אותה גם כמקור לתמיכה וחום. היא לעומתו תלמד להתמלא מעצמה, תכיר ותחוש את הקירבה לה הוא זקוק ממנה, עד פיתוח עמדה שלא תהיה תלויה בדעתו עליה על מנת להעריך את עצמה, ובסופו גם תפתח עמדה של נתינה כלפיו.
הם לא יעשו את השינוי, השינוי הוא זה שיפגוש אותם, בסופו של תהליך.
"וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".
הגע בעצמך, אחרי כל האותות והמופתים שעשה להם, האמנם, רק יראו מלחמה וישובו מצרימה.
בוחן לבבות הוא היודע כי ברגע האמת הם עשויים לשוב לעמדה הראשונה שלהם, עמדת העבדים, המפוחדים, הם ירוצו לידי אדוניהם.
על מנת לייצר מציאות שבה יהיו כשירים לעמוד למלחמה, בני חורין, דרוש 'תהליך'. תהליך הכולל כברת דרך של חיכוך ועיבוד, התפתחות עם הרצונות והמאוויים השונים שיש בהם, מי הם ומה הם. בסופו ימצאו את עצמם בעלי רוח של עם נבחר, של צבאות ה' הכובשים בכוחם את הארץ המובטחת.
כיום, עדיין לפניהם דרכים שונות לעבור את אותה התפתחות.
השאיפה שלנו תמיד לעבור את תהליכי ההתפתחות האישית בדרך הטובה והקלה.
בואו ונראה כיצד יעברו אותו בני ישראל במדבר.