חיי זוגיות ונישואין מלווים ומאופיינים בקונפליקטים שאיתם בני הזוג מתמודדים. אחת הדרכים להתמודדות היא הנסיון לשנות את  בן הזוג, נסיון זה נובע כתוצאה ממערכת יחסים שאינה מספקת ומאחורי החלטה זו, מצויה אמונתו של האדם שהוא יודע טוב יותר מבן הזוג כיצד עליו להתנהג.
החלטה זו מחייבת בחירת אמצעים נאותים ויעילים, לדוגמא: הבעל יקנה לאשתו תכשיט, כל פעם שתעשה כרצונו. במערכת זוגית אחרת האישה לא תכבס ולא תבשל לבעלה, כאשר האחרון לא יתנהג לפי הכללים שהיא מכתיבה.
אם תושג המטרה, הרי הרווחים ברורים: שינוי ההתנהגות וחיסול הקונפליקט. חשוב להדגיש, שאדם המנסה לשנות את התנהגות האחר, מעמיד את עצמו בעמדת "הכל יודע", ובכך מפסיד מערכת יחסים המבוססת על שוויון ערכי וכבוד הדדי.
דרך נוספת להתמודדות עם קונפליקטים היא שקיעה במרירות ובתלונות: "כמה היא/הוא בלתי נסבל(ת) מה לא עשיתי בשבילו(ה)", כמה היא/הוא אכזרי(ת) למה זה מגיע לי?!" "אילו היה בעל אחר/תומך, הייתי... תלונות ומרירות של בעל על אישה ולהיפך, הם עניין שבשגרה. רבים מאתנו בוחרים בדרך זו, למעשה זוהי הדרך הנפוצה מכולן. בן זוג הבוחר באופציה זו, בטוח שבכך שהוא מתלונן על האחר, הוא מחנך אותו להתנהגות טובה יותר, אבל עלינו לדעת שבעצם התלונות אנו מאדירים את אותה התכונה או ההתנהגות שאנו מנסים לסלק כיוון שהדגשתה הופכת אותה לנושא למאבק נצחי וחסר סיכוי.

הכלי החשוב ביותר לפתרון והתמודדות עם קונפליקטים, הוא התקשורת הבין-אישית: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" (מלאכי ג') השיחה, התקשורת בין בני הזוג היא המפתח לבירור ולסילוק הכעסים, השנאה והטינה מן הלב מחד, ומאידך גיסא "הכלי" לקירוב לבבות ולאהבה כנה ואמיתית בזוגיות.
חכמינו כינו את האדם "מדבר" (כוזרי א' ל"ח) כי האדם המדבר הוא יצור חברתי שמתקשר עם השני. לפיכך, הפתרון למחלוקות הוא תיקשורת טובה, הבנויה מכמה שלבים:
שלב ראשון הוא ההקשבה: הקשבה פירושה להבין את המציאות מנקודת ראייתו של האחר - להיות מודעים לצרכיו, שהם שונים משלי.
שלב שני הוא הבנה: ביטוי כן ואמיתי של אהבה וקבלת האחר, הפרדה בין המעשה והעושה – לקבל אותו כפי שהוא, גם אם לא מסכימים למעשיו.
הקשבה והבנה הדדית סוללות את הדרך להסכמה ולמיקוד הבעיה האמיתית וכך מתקבלת העובדה ששני הצדדים אחראים במידה שווה להווצרות המשבר, ללא חיפוש אשמים - המשבר נוצר למעשה רק מפני שהצרכים מנוגדים ונקודות הראות שונות, יש הסכמה על מהות הבעיה האמיתית באופן הדדי, כאשר כל צד מקבל על עצמו את מאת האחוזים אחריות על חמישים האחוזים שלו.
השלב הבא: החלפת דעות מתוך שוויון ערך וכבוד הדדי בין בני הזוג שמטרתה להגיע לשיקול דעת משותף של הדברים ופתרון הבעיה. תהליך זה מעמיק את תחושת הערך העצמי, מגביר את הקבלה, השיתוף והיחד. כך יגיעו בני הזוג להסכם שצריך להעשות מתוך הסכמה אמיתית.
ישנה דרך נוספת להתמודדות עם קונפליקט והיא הבונה והמצמיחה ביותר. נקרא לה: "אפשר אחרת". אדם הבוחר בדרך זו, צריך להגיע להכרה שיש גבולות לחופש השליטה שלו, ולקבל את העובדה שיש בחיים דברים שאי-אפשר לשנותם. היא אינה קלה ודורשת מאתנו ויתור, אך היא מסייעת לנו יותר מכל דרך אחרת לצאת מן הקונפליקט. אנו נבחר בה מתוך חוכמה ומודעות ומתוך רצון לקחת אחריות. הרווח שלה הוא ההבנה שיש בידינו את חופש הבחירה להחליט כך ולא אחרת.
כיצד נעשה זאת?
חשוב להדגיש ששני בני הזוג יחליטו יחדיו לצאת מן הקונפליקט, אך גם אם זו החלטה מודעת של אחד מבני הזוג, עדיין קיימת אפשרות לפתרון.
התנאי הראשון לבחירה בדרך זו היא קבלת המציאות כעובדה. בעצם קבלת המציאות כעובדה, אני אומרת שאני מקבלת את השני, גם כשהדברים אינם מושלמים. זוהי בעצם מהות הקשר ומהות האהבה בין בני האדם: קבלת השני ללא תנאי. בדרך כלל, כאשר אנו מקבלים את האחר כפי שהוא, דברים משתנים באורח פלא ממש.
הבחירה בדרך זו, הוא הליך שחייב להתבסס על כנות ואמיתות. לב ליבה של דרך זו היא ההבנה שלא נצליח לשנות את הזולת, אבל כן נצליח לשנות את חיינו, ואת ההתייחסות שלנו אל הזולת. שהרי, אם החלטנו להמשיך לחיות עם הבעל/האישה כפי שהם, עלינו לקבל את התכונות הללו כחלק מהחיים ולהחליט כיצד לחיות איתן.
נפתח עין טובה לראות את הטוב אצל השני ולהבין שכמו שאצלי ברור לי שאף על פי  שיש לי מגרעות, אני בכל זאת 'טוב' ואין המגרעות רשעות אלא קלקול הניתן לתיקון.

עין טובה תתמקד בהיבטים היפים, המעודדים, החיוביים, בבחירה בדרך זו, אנו נתמקד בטוב ונהפוך הערה להארה.

אם נלמד לשים את הדגש על החיובי בכל תכונה ובכל מעשה, אם נמצא את הטוב ונתמקד בו, נוכל לסלק מתוכנו את הביקורתיות ונוכל לפעול ביעילות, על אף שהדבר ידרוש מאתנו מאמץ רב.
הדגשת הטוב חיונית כדי להעניק לבן/בת הזוג תחושה טובה, להעלות את ערכם בעיני עצמם, להקרין אהבה וחום ולהזכיר לבן זוגנו, שאנו שותפים בחיים. ולאחר שרכשנו מיומנות בראיית הטוב ובהדגשת החיובי אצל בן הזוג, ניקח אחריות ונחליט לעבור לעשיה, במקום העיסוק המתמיד, במה שצריך השני לעשות.