כלים שפיתחתי בעבודתי בלשכת ייעוץ בבית-הדין הרבני
בשנת 1990 נפתחו בפעם הראשונה לשכות ייעוץ מאוישות ע"י נשים - עובדות סוציאליות, מגשרות ויועצות – בין כתלי בית הדין הרבני.
שיחות הייעוץ בלשכה הוגבלו לשלוש בלבד – כאשר אופי העבודה עם הפונים הוגדר עם הזמן – ולא מראש; אולי בגלל המגוון הגדול של הנושאים שאיתם נכנסו הפונים ללשכה.
לא היה ניסיון קודם בלשכות בין כתלי בתי הדין הרבניים – ולכן כל יועצת יצרה סגנון עבודה משלה.
עם הזמן התגבשו דפוסי עבודה ותובנות לגבי היעדים והכלים שדוגמאות מהם אני מביאה כאן בסיכום הבא.
מיהם הפונים ללשכה?.
המיקום המיוחד של לשכות הייעוץ – בזמינות של מטרים אחדים מאולמי בתי-הדין מגדיר במידה רבה את סוג הפונים, את אופי הבעיות ואת אופיו של הטיפול הניתן בלשכה.
העובדה החשובה שיש להבין כאן היא שהפונים הם אנשים שבדרך כלל נכנסים לבניין בית הדין הרבני ללא כוונה להיכנס ללשכת ייעוץ.
הנכנסים בד"כ נתונים במשבר נישואין. לדוגמה:
- בשלב בו בן-הזוג החל מאיים בגירושין.
- כשבן-הזוג החליט על גירושין ועזב את הבית.
- כששני בני-הזוג החליטו ביניהם שהגירושין הם הפתרון היחידי לבעיות הנישואין.
- כאשר הנישואין נכנסו למבוי סתום ואחד מבני-הזוג הגיש תביעה לשלום-בית או מזונות. על-פי-רוב מאחורי התביעה לשלום-בית קיים משבר בחיי-הנישואין, ומגיש התביעה מצפה מבית-הדין להזהיר את בן-הזוג ולהשכין שלום-בית ביניהם.
- יש הפונים ובכוונתם להתחיל תהליך של גישור.
- פונים מסוימים ניגשים מיוזמתם כשהם מבחינים במודעה על קירות בית הדין המעידה על קיומה של לשכת ייעוץ. הם נכנסים במטרה לבדוק מה הלשכה יכולה להציע להם. במערבולת המשבר בה הם שרויים הם מצפים לעיתים לייעוץ משפטי, וזאת כאשר מדובר בבעיות שונות של חלוקת רכוש - וחרדות רבות המלוות את תהליך הגירושין (הלשכה לא נותנת ייעוץ משפטי), אך מתוך השיחה על הצד המשפטי אפשר לכוון את החשיבה לכיוונים אחרים – להקשיב למצוקתם, להסביר להם מהו ייעוץ לנישואין וכמובן כל מקרה לגופו.
מאפיין,משותף למרבית הפונים ללשכה, הוא הנתון שהפניה ללשכה נעשית לאו דווקא משיקולים והחלטות שהתקבלו בבית בין בני-הזוג ומיוזמתם. שהרי בייעוץ לנישואין הן בתחנות הציבוריות והן בפרטיות – הפונים פונים על פי רוב מיוזמתם. כאן -
א) יש המופנים על-ידי המשרד לרישום עם פתיחת התיק לגירושין, למזונות וכו'.
ב) המודיעין בכניסה מיידע אותם על קיום הלשכה
ג) הפניה של הדיינים עצמם בעת הדיון
התפנית וכיצד היא מתבצעת
מכיוון שיש בין הפונים שבפעם הראשונה בחייהם הם נפגשים עם "ייעוץ" –הרי שבמקרה הזה אני מסבירה מהו ייעוץ לנישואין, ובהזדמנות זאת אני מביעה את אמונתי שבעזרת השיחות אפשר להבין את שורש הבעיות – וכמובן את אמונתי ששינויים אפשריים.
אני משתדלת להביע אכפתיות ואופטימיות לגבי שיקום היחסים, ובאמפתיה שאני משדרת להם – בהקשבה המלאה ובניסיון להבין את ה"פלונטר" אליו הגיעו – אני בונה איתם יחסים חמים ומניחה שהם ייצאו מהלשכה בתחושה שיש למי לחזור – להמשך טיפול. גם האמון הוא גורם מאוד חשוב – שנוצר – אמון במטפלת כאדם; ואמון ביכולת השיחות להביא שינויים במסכת יחסיהם.
בפגישות הבאות אני מנסה ל"השליט סדר" במערבלת שבה נמצא הפונה – למקד יותר את הבעיות שאותן הוא לפעמים מתקשה להגדיר.
באותה מסגרת מיוחדת – בין כתלי בית-הדין הרבני – נסיתי לפתח כלים שראיתי אותם כיעילים (על פי רב)
להלן כמה מן ה"כלים" לאבחון וטיפול שאותם פיתחתי:
שאלות מנחות
שאלות שפותחו לשם קבלת אינדיקציה האם יש עתיד לנישואין – האם ההחלטה להתגרש היא רק זעקה לעזרה – או שאכן כלו כל הקיצין:
מה היית מבקש מבן-זוגך שישנה בהתנהגותו היומיומית על מנת שאפשר יהיה להמשיך את חיי הנישואין בתנאים טובים יותר?
שאלה זו נשאלת גם כשהפגישה היא עם בן-זוג יחיד וגם אם היא עם שניהם. (כשהניסוח, למשל: "אם בן/בת זוגך היה/הייתה יושב/ת כאן, מה היית מבקש ממנו/ה...?". במידה שהתשובה לשאלה זו היא למשל – 'שתכבד אותי', שיעריך את מה שאני עושה בשביל הבית', 'שיקשיב לי', 'שיתייחס אלי יותר', - אזי בביטחון גמור אוכל לומר שניתן להציל נישואים אלה, ואני מעבירה את הביטחון שלי לפונה או לפונים, כשבהזדמנות זו אני מסבירה כיצד על-ידי ייעוץ מכוון למטרה ניתן לשנות מקצה לקצה את ההתנהגות בבית ובמקביל גם ללמוד תקשורת יעילה יותר – להקשיב, לכבד, לעודד, לא להאשים וכו'.
באותו הקשר עלי לציין שאני מאמינה כי שינוי התנהגות – יכול לשנות גם את הרגשות - יכול להצביע על התחשבות בזולת – על כבוד לרצונו של הזולת - ומעל הכול, האווירה הכללית משתנה והאמונה מתעוררת ששינוי קטן יכל להביא שינויים משמעותיים יותר – במסגרת המשפחה.
השאלה הנ"ל – "מה היית מבקש/ת מבן/ת זוגך" וכו' –
לא פעם, כאשר הצגתי את השאלה הזו, הפונה הגיב בחוסר תגובה. הוא חשב וחשב וענה לי (או ענתה לי): אפילו אם בן/בת זוגי היה/הייתה עושה "שמיניות באוויר" לא הייתי רוצה להמשיך את החיים איתו/ה – או הוא/היא היה/הייתה צריך/כה להחליף את הראש שלו/ה - ו"להבריג ראש אחר" –
הרגשתי הייתה שהפונה לא מקבל/ת במהות את בן/ת זוגו/ה – ואולי הגירושין בלתי נמנעים.
איך מביאים בן-זוג שמסרב לבוא ללשכה
אחת הסיבות לסירוב הייתה ה"כבוד". פעם אמר לי בעל בטלפון: "לא אבוא כי אני מתבייש להיכנס ללשכת ייעוץ – זה פוגע בכבודי". "מה, אני לא יכל לפתור את הבעיות שלי לבד?"
ניסיתי להגדיר מחדש את המושג "כבוד" כפי שזה מצטייר בעיניו (בטלפון בשלב ראשון).
האם כבוד המשפחה, אם היא תתפורר ותתפרק, איננו חשוב יותר מאשר הכניסה שלך ללשכה?
האם הכבוד שלכם כבעל ואישה וכהורים לילדים – לא נפגע יותר – באופן חמור – כאשר אתם רבים ליד הילדים?
מהו כבוד אמיתי? – הרי זה הכוח בידיך ובידי האישה לעבוד על שלום בית – ובית שבו שוררים שלווה ושלום – זהו הכבוד האמיתי!
תשובה בהקשר הזה – אם הנישואין באו כתוצאה מהריון לא רצוי, או בגלל לחץ הורים או הרצון לברוח מבית מסוכסך ובעייתי – וכד' , והם לא באו מאהבה, אזי הרצון לגירושין הוא כנראה אמיתי – והכיוון של הטיפול אז לא לשלום בית אלא לגירושין בכבוד עם מזער הנזקים לכל הצדדים המעורבים.
כלי שהתברר לי כיעיל בלשכה בין כתלי בית- הדין הוא "הסכם שלום בית כתוב". הרי חיי הנישואין גם הם מעין חוזה, הסכם בין שני אנשים, בין כתוב ובין שאינו כתוב, בין במודע ובין שלא במודע. אולם החיים מביאים עימם נסיבות חדשות ומשתנות, משברים. ההצעה היא לערוך הסכם מחודש, שבו כל אחד מהצדדים, מבקש מהשני את אשר חשוב לו שהשני יכבד-ישנה-יבצע, כך שלבסוף שני בני-הזוג חותמים על הצהרה משותפת ומחוייבות לכבד את הבקשות של הזולת.
אפילו עצם ניסוח ההסכם על סעיפיו השונים הוא חלק מטיפול קצר מועד, כשהבקשות עצמן מהוות אמצעי להבין ולשנות אינטראקציות קיימות בתוך מסגרת הנישואין.
לעריכת הסכם שלום-בית כתוב בין בני-זוג בלשכה, בין כתלי בית-הדין, ישנה משמעות מעבר לכלי טיפולי בייעוץ לנישואין. המושג "הסכם שלום בית" ובכלל המושג "הסכם" - מהדהד בין כתלי בית-הדין, כעגה מקובלת לפתרון בעיות בין בני-זוג. המיקום המיוחד של הלשכה – בין כתלי בית-הדין - נותן למעמד עצמו טקסיות מסוימת, שמודגשת בזמן חתימת ההסכם, כשהמטרה היא הגברת המודעות למחויבות בנישואין עצמם ולמחויבות להסכם המחודש החתום בלשכה. כאן עלי לציין את ההבדל המהותי שקיים בין הסכם שנערך על-ידי עורכי-דין בין בני-הזוג ובין ההסכם אצל מטפל זוגי: עורכי-דין מציינים את התנאים בדרך-כלל, ובסוף ההסכם פסקה ובה: אם אחד הצדדים לא יקיים את ההסכם, יפנה הזוג לפתרון הגירושין. הסכם שכזה נותן מראש לגיטימציה לגירושין כדרך לפתרון בעיות. הסכם מהסוג השני יעניק לזוג אוריינטצית הסתכלות שונה לגמרי על יחסיהם.
עריכת ההסכם מלווה ב-5-3 מפגשים.
בתום המפגש הראשון, אני מציעה לבני-הזוג שיבקשו אחד מהאחר בקשות קטנות, מטלות לביצוע עד לפגישה הבאה. מדובר בבקשות קטנות, כגון: שעה של ביחד והקשבה בערב, עזרה ספציפית בעבודות-הבית, או התחשבות בבקשה קטנה אחרת (כגון ביקור אצל הורי אחד מבני-הזוג), ההנחה היא:
- שינוי קטן עשוי לגרור בעקבותיו שינוי גדול יותר.
- יצירת אווירה נוחה יותר להמשך טיפול.
- יצירת אווירה של אופטימיות, תקווה שהדברים יתנהלו בצורה אחרת.
- בניית אמונה שבעזרת "שיחות" או ייעוץ לנישואין אכן ניתן לשנות דברים.
כלים נוספים
בהתאם לצורך ובהתאם למצבו של הפונה.
למשל דיון על תוצאות הגירושין. אני סבורה שמחובתו של המטפל לעתים קרובות לשטוח לפני הפונים את הידוע לו על תוצאות גירושין וההשלכות על הילדים ועל כל המשפחה. דומה הדבר לחובתו של הרופא להעמיד את החולה על תוצאות טיפול או ניתוח שהלז עומד לעבור.
מחובת המטפל לעזור לפונה בשעת משבר, בעזרתן של טכניקות להתערבות במשבר, להגיע להחלטות הנכונות עבורו, כגון: לא לקחת החלטות גורליות בשעת משבר (כמו גירושין).
הגדרה מחדש של המשבר, כהזדמנות לצמיחה מחודשת: דווקא כשהנישואין קורסים והכול נראה חסר מוצא, תחושה עמוקה של הרס ובעקבותיה מצב-רוח דיכאוני, אולי אז ניתן לראות ביתר בהירות היכן היו השגיאות ולנסות לראות את הדברים מזווית אחרת, להבין יותר את הצד השני, להקשיב יותר לצד השני, ואולי לפנות לייעוץ לנישואין ממושך יותר.
העברת תחושה של אופטימיות לזוג הפונים הינה חשובה ביותר (אם יש מקום לכך, כמובן) – הכניסה ללשכה נעשית בשעה קשה לפונה, התחושה של הרס ואובדן היא גדולה. כאשר הנכונות להמשך שיחות מובעת על-ידי הזוג או היחיד הפונה, חשוב להעביר את האופטימיות והאמונה שכאשר מחפשים פתרונות, כאשר מנסים להקשיב ולהיות מודעים למקור הבעיה – אזי יש את כל האפשרויות לפתור ולשפר.
ההצעה ל- 4-3 שיחות במסגרת הלשכה בין כתלי בית-הדין מוגדרת כ"נתינת צ'אנס", או לפחות כהשקטת מצפון בבחינת "שאיש לא יאמר שלא ניסיתי ייעוץ לנישואין".
שלוש-ארבע שיחות אולי תעזורנה להבין, ולו במקצת, היכן היו הטעויות ומה הוביל להחלטה להתגרש (במקרים שההחלטה נפלה), וזאת על-מנת להבין את החלק של כל אחד מבני-הזוג בכישלון הנישואין, דבר שיעזור בתקופה שלאחר הגירושין, לבניית קשר אחר טוב יותר.
הצעה ל-4-3 שיחות היא גם הזדמנות לטעום מהו ייעוץ לנישואין, כשבמקרים רבים שני בני-הזוג או אחד מבני-הזוג כלל לא הסכימו קודם לכן לייעוץ כלשהו – או לא ידעו על קיומו.
ב-4-3 שיחות, ואפילו במפגש הראשון, ניתן להעביר לבני הזוג את יעילות השיחות, או הטיפול, כשהם למעשה מתוודעים לזווית ראיה אחרת של הסכסוך ביניהם ומתוודעים להגדרה מחדש של "המשבר" ומקבלים את המסר והאופטימיות של המטפל – שבעיות כשלהם עדיין ניתנות לפתרון.
כמו-כן, במהלך הפגישות הספורות הללו יינתנו להם גם כלים לנסות ולפתור דברים.
אם וכאשר, בסיום המפגש הראשון, בני-הזוג מקבלים על עצמם מטלות ובקשות הדדיות – האחד מהאחר – וכאשר באווירה כזו של תקווה הם יוצאים – יש אכן סיבה להאמין בסיכוי לשיפור.
מקרים אחדים – בין כתלי בית-הדין הרבני
מקרים שטיפלתי בהם במסגרת עבודתי בלשכת ייעוץ:
"הזוג שלפני פסח"
"המקרה של ההימורים והעישון
"הבעל הנבגד"
לשכת הייעוץ היתה ממוקמת דלת מול דלת המשרד בו קיבלו את הטפסים – או לשלום בית או לגירושין, תביעה למזונות וכו'.
הפקיד היה מנסה לכוון את הפונים לחדר לשכת הייעוץ ממול.
"הזוג שלפני חג הפסח"
נכנסו ללשכה בעל ואישה בגיל +30 - שני ילדים בגילים עשר ושתים-עשרה, כאשר האשה בוכה – ומוחה את דמעותיה, והבעל כעוס ופניו חמוצים. בידיהם טפסים לגירושין – לפתיחת תיק לגירושין. הם התיישבו שניהם מולי.
בכמה משפטים הסברתי להם מהי הלשכה שאליה נכנסו ומה המטרות של הלשכה – אני מעבירה באותה הזדמנות את האמונה שלי ביעילות ה"ייעוץ" ואת האמונה שלי ששינוי אפשרי מקצה לקצה. הם אף פעם לא היו בייעוץ. המריבות ביניהם בלתי פוסקות.
אני יוצאת מהנחה שזוג עם טפסים של גירושין ביד – מחפש את ההבנה למצבם, את ההקשבה המלאה, את האמפתיה למצוקתם.
רשות הדיבור ניתנת לפי בחירתם.
אני מקשיבה לתלונות הבעל – ואני רושמת לי בקצרה את הבעיות שהוא מנסה לנסח ולהגדיר, את ההאשמות כלפי אשתו, כגון: חוסר תשומת-לב, קשר מופרז עם משפחת המוצא על חשבונו, חוסר הערכה כלפיו. אני מקשיבה לתלונות של האשה - היא מדברת על בעלה שלא משתתף בעבודות-הבית, על חוסר הערכה וכבוד, על בילויים עם חבריו בשעות הערב.
בפגישה הראשונה, שנערכת בין כתלי בית-הדין הרבני – כאשר "הכול בוער" ביניהם – שהרי נכנסו כדי להתגרש – אני משתדלת בכל זאת לתת להם "טעם" של ייעוץ – והמטרה היא גם "לשכך את האש" – להראות להם דרך אחרת, אווירה אחרת.
הצעתי "חוזה זמני" לתקופת הפסח שהתקרבה.
פניתי לאשה: תבקשי מבעלך בקשה אחת שחשובה לך ביותר – בקשה של שינוי התנהגות של עשייה.
האשה ביקשה שיעזור לה שעות מספר בניקיון הבית לפני פסח.
אותה שאלה הופנתה לבעל. הוא ביקש מאשתו שתלך איתו השנה לסדר פסח להוריו, דבר שהיא סירבה כמעט תמיד בעבר. היא הסכימה מייד.
כתבנו יחד את הבקשות והמחויבות על דף נייר, כאשר הם חותמים על המחויבות.
הרגשתי שהם לא רוצים כלל להתגרש, וכוונתי הייתה להפנות אותם בהמשך לייעוץ לנישואים ממושך יותר – שהרי במסגרת לשכת ייעוץ בביה"ד הרבני אסור היה לנו לטפל בנישואין – והיינו מוגבלות ל-4-3 פגישות.
עליי לציין שאם לשכת הייעוץ לא הייתה קיימת מול דלת המשרד בו קיבלו את הטופס להרשמה לגירושין – הכדור היה מתגלגל לעבר דיונים משפטיים ועורכי-דין הנוהגים פעמים רבות רק לשפוך דלק על המדורה.
אחרי פסח – הזוג הזה נכנס ללשכה כאשר על פניהם חיוכים רבים –
מסתבר שה"שינוי" הקטן גרר אחריו שינוי אווירה בבית – הם עמדו במחויבות (שבהסכם), דיברו הרבה ביניהם, אבל ביקשו להפנות אותם לייעוץ בקהילה. על גירושין לא דובר יותר (לא נערך מעקב).
המקרה של "ההימורים והעישון"
היא נכנסה ללשכה כאשר עגלת תינוק בידה והיא בהריון מתקדם – גיל 32 – אחרי מריבות בלתי פוסקות.
בעלה (גיל 33) עזב את הבית והוא גר אצל הוריו.
היא הגישה נגדו תביעה למזונות ושלום-בית, וכבר חמישה חודשים הם בנפרד והתיק בבית-הדין – מתגלגל מדיון לדיון.
עליי לציין שבמקרים רבים אנשים שמגישים תביעות לבית-הדין מצפים שהדיינים יערכו "שלום-בית" ביניהם. יש כמובן מקרים שהדבר גם מצליח, שהרי לדיין ישנה סמכות בעלת משקל.
בלשכת ייעוץ – הפונים מתנסים בגישה שונה –
האשה מספרת על הבעל שהוא "בחור טוב", אבל הוא מהמר, והוא נעדר מהבית אחרי העבודה ועוסק בהימורים. ביקשתי לפגוש גם את הבעל. בפגישה עימו (קודם ביחידות) – הוא שטח בפני בעיות רבות, כגון שהאישה מעשנת הרבה וגם ליד הילד – והוא לא סובל את העישון. כמו-כן בעיות תקשורת. הזמנתי את שניהם יחד. הראיתי להם הרבה אכפתיות והקשבה.
גם במקרה הזה ערכנו "הסכם קטן לשלום-בית". עליי לציין שבין כתלי בית-הדין – ובמשברים אקוטיים – נראית לי המילה "הסכם" כמשהו שמקבל משמעות מיוחדת.
לשאלותיי שהופנו אליו ואליה – הם ענו : הוא ביקש ממנה להפסיק לעשן והיא ביקשה ממנו לא להמר יותר. כמובן שהרחבנו שיחה על ההדדיות שבכל יחסי אנוש –
אין ספק שהזוג הזה יצטרך לעבור תהליכים, ובהם ילמד שנישואין אינן "עסקת חליפין" נוסח הסכם כמו זה, אבל בשעת משבר נראה לי שהדבר עובד – כי הרי בשלוש שיחות אי-אפשר לנגוע בכל הבעיות הרגשיות ולהביא למודעות יותר עמוקה.
הזוג הזה אמנם חזרו לגור ביחד – הם עמדו במחויבות (ואף הזמינו אותי לברית-המילה, שבה השתתפתי). מעקב נוסף לא ערכתי.
מקרה "הבעל הנבגד"
נכנס ללשכה גבר (מהנדס במקצועו) בגיל 45 – הוא היה חיוור כסיד. והוא התיישב; היה בסערת-נפש גדולה מאוד. הקשבתי לו; על שאלתי מה הסיבה לכניסתו לבית-הדין ענה שהוא חושב על גירושין ובא לקבל את הטפסים לשם כך. פקיד הרישום הפנה אותו ללשכה. הסיבה למצבו הייתה גילוי רומן שניהלה אשתו במקום העבודה (אשתו בת 40, ולהם שני ילדים בגילים 8 ו-6). לאחר שהקשבתי לו שיקפתי את הכאב והפגיעה החמורה בעקבות הבגידה. שאלתי מדוע לפי הרגשתו היא התפתתה לבגוד בו – הוא חשב לרגע וסיפר על הזנחה שלו, מצידו, הזנחה של הקשר הזוגי – בגלל עבודה בשעות מאוחרות – וחוסר תשומת-לב לאשתו. הערתי שלפעמים "בגידה" זו נורה אדומה שנדלקת כאשר משהו משתבש בזוגיות – והעברתי לו את אמונתי שהכול ניתן לתיקון ושלפחות אני לא רואה בבגידה סיבה לגירושין.
הוא נראה לי מעוניין בנישואיו – ודיברנו על משבר האמון, ואני הבעתי את אמונתי שגם אמון שנפגע אפשר לבנות מחדש – אבל הדבר דורש עבודה רבה והרבה סבלנות ורצון טוב. הזמנתי את האשה – לשיחת יחיד. .בשיחה השלישית הם הופנו לייעוץ ממושך. לפי רצונם, לא דובר יותר על גירושין.
אם יורשה לי להעיר – לאחרונה קראתי שיש בכוונת משרד המשפטים לחוקק חוק אשר יאלץ את הזוג העומד בפני גירושין לפנות לגישור.
זוגות רבים שפנו אליי כמגשרת - עברו לתהליך של טיפול בנישואין ונטשו את רעיון הגירושין. לו יהי ויוסיפו לחוק את הפסקה שזוג שעומד בפני גירושין חייב לעבור לפחות עשר שיחות עם מנחה לנישואין – ובמיוחד כאשר לזוג ילדים.
כמו-כן, מתוך ניסיון בעבודה – אני מאמינה שההתחשבות בנושא הילדים בתהליך הגירושין אינה מספקת. הורים שמחליטים על פרידה הורסים לילדיהם על ידי החוק לפירוק שותפות את הבית שבו הם גדלו.
בדרך-כלל, בן הזוג יוזם הגירושין מגיש את התביעה – ואז בית-המשפט לענייני משפחה, או בית-הדין הרבני פוסק שעל ההורים למכור את הדירה. דעתי האישית היא שהחוק היה צריך להגן על הילדים – הדירה תימכר כאשר הם יסיימו את השירות הצבאי.