הביקורת גם היא חלק מהחיים. במקום שיש יותר מאדם אחד, יש גם ביקורת והיא קיימת גם בין בני אדם קרובים, שמנהלים דו שיח טוב וגם מנהלים ביחד משפחה טובה ורגועה. אין גם שום סיבה שלא תהיה ביקורת, והדבר גם לא ניתן למניעה. הכלל שצריך להדריך אותנו הוא שמותר לבקר, השאלה רק איך עושים זאת, ואיך לא פוגעים במערכת היחסים.

מה בין "תיקון צווארון" לביקורת?
ביקורת, כמו כל דבר בחיינו, מתחילה ממקום גבוה, משאיפתו של אדם להיות מושלם, שאיפה שנובעת מנשמתו. הקדוש ברוך הוא ברא כח באדם שדוחף אותו לחפש שלמות, לכן הוא דבק ברבותיו שהוא רואה בהם התקרבות לשלמות, לכן הוא נפעם כאשר הוא מגלה אלוקות בבריאה ורואה בה את המהלך השמיימי המנהל אותה בשלמות מפליאה, לכן גם האדם מאד מתרחק ממי שהוא מוצא אותו מלא בפגמים ורחוק משלמות. אך חבל שאת הכח הזה, שדוחף אותו אל השלימות הוא מיישם בכל הקשור לאחרים ומעט מאד בקשר לעצמו, ובעוד הוא מבקש שלימות אצל מי שנמצא סביבותיו, הוא אינו עושה את הצעדים הנדרשים כדי להשתדל להיות תמיד מושלם. אך בל נטעה. בנושאים פעוטים הוא כן מחפש שלימות: יש מי שנעמד מול הראי כדי לוודא את עצמו אם הוא מסודר כפי שהוא מצפה מעצמו, וגם זה נובע מרצון לשלימות. אנחנו גם נודה מאד למי שינחה אותנו בעת שאנחנו טועים בדרך, ונעשה זאת בחום. נודה למי שיתקן את הצווארון אם הוא יהיה מונח בצורה לא נכונה או יעיר על רצועת התפילין שהיא הפוכה. אבל אוי לו למי שיעיז להעיר את תשומת הלב שלנו כי התנהגותנו הערכית אינה תקינה. הוא יהפוך מיידית לאויב, כפי שאומר שלמה המלך, אל תוכח לץ פן ישנאך.
מסתבר כי בעוד הערה על שינוי בדרך אינה נחשבת בעינינו כהתרסה, הרי הביקורת נחשבת כערעור על עצם האישיות שלנו. לכן אולי ביקורת שאינה ישירה, אלא מושמעת בעקיפין ובלי התנגדות חזיתית, עשויה להתקבל.
כל אחד מאתנו יכול להיווכח בכך. אם יבדוק יגלה, שקל לו יותר לקבל ביקורת, כאשר אין פונים אליו במישרין. למשל, אדם קורא מאמר בספר או בעיתון מאמר שעוסק בכוחות הנפש, ולמד כי כותב המאמר מצביע על תכונה שלילית כלשהי. עד מהרה הוא מזהה כי הוא עצמו בעל תכונה דומה. על אף שלכאורה נמתחה עליו ביקורת כנושא תכונה שלילית, ,לעולם הוא לא יחליט בגלל זה לשרוף את הספר או להפסיק את המנוי שעשה על העיתון. להיפך, הוא עשויע לקרוא את המאמר שוב ושוב בצמאון בולט. העובדה שבמקרה זה הוא אינו מתקומם, מקורה בכך, שבאופן עקרוני אכן האדם רוצה לשפר את עצמו, אך הוא נתקל בבעיה, שכאשר מעירים לו הערת ביקורת, גורם הגאוה והתחרות חוסם בפניו את הרצון להשתנות. אפשר לראות זאת, כאשר אשה מעירה לבעלה הערות כלשהן, למשל, כאשר אשה מנסה בבוקר להעיר את בעלה לתפילה, או שהיא מעירה לו על כך שאינו קם במועד. אם יבחן בכנות ובפתיחות את הרגשותיו הפנימיות, יווכח כי חלק מההתנגדות שיש בו לקבל את ההערות שאשתו מעירה, נובע מ"תכונת הדווקא" שיש באדם. לפני זמן מה התקשרה לביתי אשה, והתלוננה כי בעלה מאד כעוס עליה על כך שהיא משוחחת שעות ארוכות עם אחותה. הצעתי לה לעשות את השיחות הללו בשעתיים שבעלה הולך לשיעור היומי. היא נטתה לקבל זאת, רק לאחר שהסברתי לה -והיא הבינה- שחלק מהמאבק שלה לדבר עם אחותה, אינו רק משום שהיא דואגת לאחות, כפי שאמרה - וגם האמינה, אלא יש כאן מאבק תחרותי בינה לבין הבעל, והיא מבקשת להוכיח לו שהיא "דווקא" תדבר. כל זה נובע מכך שכאשר בעלה מעיר לה ישירות על שיחותיה הארוכות מדי, היא מפרשת זאת כנסיון לכוון אותה ולהשתלט על מעשיה. לכן היא אינה פתוחה כדי לשמוע הצעות אלטרנטיביות ולדבר עם אחותה כאשר הבעל אינו בבית ולכך הרי אינו מתנגד. 

 
מדוע קשה לקבל ביקורת?
כדי להבין את הדברים לעומקם, עלינו לחקור מדוע באמת כה קשה לאדם לקבל ביקורת, שבסך הכל הרי מכוונת לגרום לא שלא לטעות בדרכו בחיים (ומניעת טעות כזו חשובה יותר ממניעת טעות בנסיעה, שם הוא כן מוכן לקבל הערות)?
אחת התכונות החזקות שקיימות באדם, זו גאוותו, והצורך שלו בחשיבות. וגם זה נובע מנשמתו. הגמרא אומרת שהנשמה דומה לבורא עולם, ולכן היא מבקשת להיות כמו הבורא. וכיוון שעיקר האדם הוא הנשמה, ומכיוון שהבורא הוא מעל לכל הבריאה, כך גם האדם –שמודרך מפנימיותו- מעביר בטעות את הרצון הפנימי להדמות לבורא לתתחום זה, ושואף להיות מעל כולם. לכן כאשר מצביעים על תכונה שלילית באישיותו, הוא חש כי מנסים להקטין אותו ולגמד אותו, ומעומק נשמתו הוא מתקומם נגד האפשרות הזו.

דבר נוסף: כמו שבורא עולם הוא אחד יחיד ומיוחד, כך גם האדם רוצה לחוש שהוא אחד יחיד ומיוחד, וכשמישהו מעיר לו, הוא מרגיש שהוא כבר לא מיוחד, ואולי להיפך. ואז הוא מתקומם. הכעס שאנחנו פוגשים כאשר אנחנו מותחים ביקורת חזיתית על מישהו, היא ההתקוממות הזו.

סיבה נוספת היא הרצון לשליטה.  לעיתים כאשר האחד מעיר לזולתו על דבר מה שעשה,  עונה המותקף: "מה, אתה אבא שלי?", או "אתה הרב שלי?". תגובה זו מלמדת על דבר מאד מעניין שמצוי בתת ההכרה שלנו. כאשר היינו ילדים קטנים, המבוגרים – ההורים, המורים, הרבנים- הם אלה שהיו רשאים להעיר לנו, ואילו אנחנו היינו חייבים, לשתוק, לא להגיב ואף לציית. כתוצאה מכך נרשם בתת המודע שלנו, שהשמעת הערות היא צורה של שליטה. לכן סופג הביקורת מתקומם נגד מי שכביכול מנסה להשתלט עליו.

כל אלה הם גורמים שמביאים אותנו להתנגד מהפנימיות כאשר משמיעים באוזנינו הערות. איך אם כן נוכל להעיר לזולת, בצורה שתהיה בבחינת הוכח לחכם ויאהבך? זו השאלה החשובה, שכמובן קיימת לא רק בזולת שמחוץ לבית, אלא גם ובעיקר בתוך המשפחה.
דרכם של אנשים לראות את האמת כמוכרחה להיאמר, ואין זה משנה באיזה צורה. אנשים יודעים אמנם, שההצגה החיצונית של כל מוצר תורמת למכירתו. הם יודעים שאפילו חפיסות שוקולד –מצרך מבוקש לכל הדעות- נמכרות טוב יותר, כאשר הן עטופות באריזות של בונבוניירה, מאשר אילו היו נמכרות במשקל, חפות מכל אריזה. אבל, אומר האדם לעצמו, בניגוד למכירת שוקולד, בחיים האמת צריכה להאמר כפי שהיא, ואין צורך להגיש אותה בצורה נאה ומושכת.
האדם טועה בזה. ואכן מתברר שגם אמת נשמעת אחרת כאשר היא מוצגת ונאמרת בצורה נכונה.
בספר 'פלא יועץ', מוזכרת עצה, שכאשר מעירים לזולת, לא לומר לו ישירות עשית לא נכון, אלא שהמבקר יכלול את עצמו בביקורת, ויאמר "עשינו לא נכון". או למשל להבא כדאי שנעשה אחרת. המסר הועבר אבל ההתנגשות החזיתית נמנעה. אמירה כזו טובה גם בבית, וכמו כן בכל תחומי החיים.

מסופר שכאשר רבי זושא מהאניפולי היה מבקש להוכיח יהודי, הוא אף פעם לא היה פונה אליו ישירות, אלא מדבר אל עצמו ועל עצמו, ואומר: איי, זושא, לא כיוונת בתפילה, לא שמרת את השבת כראוי. דיברת לשון הרע, וכן הלאה. עד שאותו יהודי שלאוזניו היא מכוונים הדברים היה תופס שהוא זה נשוא התוכחה. רבי זושא עשה זאת אולי משום שלא רצה לדבר רע על יהודי, אבל צורה זו  של תוכחה גם יעילה יותר.
אפשרות נוספת לניטרול התחרות, היא שהאדם במקום להצביע בפני הזולת במישרין על הדברים הפחות טובים שעשה, יספר ממה הוא נפגע או מה גרם לו להרגיש שלא בנוח. זאת, מבלי לציין שהאיש אליו הוא מדבר הוא זה שעשה זאת. למשל, בפני בני זוג המעירים זה לזה, עומדת אפשרות אחת להעברת ביקורת על ידי אמירה בנוסח המוכר של למה אמרת לי כך וכך. אבל, זו אפשרות גרועה. מכיוון שבגישה זו אנחנו תוקפים ישירות את הפוגע. במקום זאת עדיף לומר: "אני יודע (יודעת), כי לא היתה לך שום כוונה לפגוע בי, אבל היה בדברים משהו שפגע. במקרה הזה הערנו לזולת, ובכך שלא תקפנו אותו ישירות, גם איפשרנו לו להאזין בפתיחות לדברינו ולחשוב על תוכן הפגיעה, מבלי שיצטרך במקום זה להשקיע בחשיבה מה לענות, או איך לתקוף בחזרה, ובכך "להגן" על עצמו.
עדו דבר מעניין שקורה בביקורת -וראוי לנטרל אותו- שהמבקר מאד מעוניין שהמבוקר יפנים את הדברים שהוא משמיע באוזניו, יהרהר ויחשוב עליהם. אבל קורה דבר מאד מעניין, שהמבקר גורם למבוקר במקום להפנים, דווקא להחצין. למשל, רוב משפטי הביקורת פותחים במילה "למה?". למה איחרת? למה הבית לא מסודר? למה שכחת להביא מהחנות את מה שביקשתי?
הראש שלנו ברוך השם מהיר מאד, וכאשר הוא שומע את המילה למה? הוא מאותת: היכון למתן תשובה, ועוד מעט תשמע מה השאלה...  זאת פעולת החצנה (וההיפך מפעולת הפנמה). זה קורה בין אנשים שונים, גם בין הורים לילדים. למשל, האמא רוצה שבתה תלך לישון. במקום להורות לה ללכת לישון, היא פונה אליה ב"למה את לא הולכת לישון?". במקרה זה שלא תתפלא האמא אם בתה אכן תסביר לה למה היא לא הולכת לישון...
אשה הפונה לבעלה ובמקום לספר לו שהיא נפגעה ממנו, היא תאמר לו: למה פגעת בי. היא רוצה באמצעות אמירה להשיג ממנו בקשת סליחה, או שיכיר כי עשה טעות. אך בלא משים, היא "מזמינה אותו" להשיב תשובה הפוכה ממה שביקשה, ובה יסביר כי עשה מעשה נכון מאד.

ננסה להבין מדוע אדם מבקר ומה הוא מבקש להשיג בכך: האם זה רק רצון שהשני ישתנה, או הצורך של האדם להגיב על פגיעה שהוא עצמו נפגע, ובמקרה זה הביקורת היא צורת "פירוק" ותגמול. נוכל לבחון זאת במקרם שנפגוש אדם מלא זעם וכעס ולהוט להעיר ולבקר. אנחנו נציע לו: תשמיע את הביקורת שלך, אבל אנא, המתן איתה עוד 48 שעות. סביר מאד שהוא יגיב (או לפחות יחשוב): אחרי 48 כבר יצא כל הטעם. הוא צודק, הטעם אכן יצא. וזה מגלה לנו כי הרצון הפנימי להעיר, אינו מבקש רק כדי להשיג שהשני את השינוי אצל השני, משום שאם כן מה מפריע להמתין 48 שעות, בתקווה שאולי אז זה יהיה יותר קל. מתברר שהמאיץ והמדרבן את המגיב, זה הרצון הפנימי לפרוק את הלחץ שהוא מצוי בו בעקבות הפגיעה ולגמול לבן שיחו "כגמולו הטוב".

כיוון שהרצון להעיר אינו נובע רק מהמגמה המוצהרת לשפר, הרי גם על המבוקר לעזור למבקר להשתחרר מהלחץ בו הוא נמצא, בלי לגרום לריב במשפחה או בחברה.

 
כיצד יוכל המבוקר להשפיע על המבקר?
הדבר הנכון ביותר לעשות כדי להביא שלום במשפחה ולהשכין בה את השכינה, הוא שכאשר בן הזוג מעיר לנו, נשתדל להקשיב לו, נאפשר להשמיע את כל דבריו, מבלי להפריע את הרצף עד שיסיים לומר את אשר על ליבו. אך כדי שלא ירגיש כי מתעלמים ממנו ולא מחשיבים כלל את מה שהוא אומר, עדיף להנהן בראש כדי להעניק לו תחושה של הקשבה.
בדרך זו יש גם תועלת נוספת. מחקרים מגלים כי בעוד ביקורת רגילה שמושמעת בין בני זוג אורכת בממוצע חצי שעה, זאת בשל הוויכוחים המתמשכים שהיא מזמינה. לעומת זאת, כאשר מאפשרים לבן הזוג לדבר ללא הפרעה, כל המהלך יארך לא יותר מעשרים שניות. זה נשמע אולי תמוה, וכדי להבין זאת עלינו לזכור שבעשרים שניות אדם מדבר בדרך כלל חמישים מילים על פי מנין של 150 מילים בדקה.

מה שנכון עוד יותר לעשות, זה, שכאשר המבקר סיים לחלוטין את דבריו, נאמר לו: תרשה לי לחזור על דבריך, כדי שאדע אם הבנתי אותך נכון. התנהגות זו תפרק לחלוטין את המבקר מתחושות הזעם והפגיעה שפיעפעו בו. הסיבה לכך שהמבקר משתחרר מכעסו בשיטה זו, נובעת מכך, שכאשר אדם מדבר ומקשיבים לו מחזירים לו "את כבודו האבוד", ואם אף חוזרים על דברים הוא מרגיש מחוזק ויחוש הרמוניה בקשר. דרך זו עשויה להשפיע כבמטה קסם.
התועלת העיקרית שיש בדבר היא, שמעתה הוא יהיה הרבה יותר פתוח להקשיב לדברי התגובה של מי שהטיח בו זה עתה את הביקורת.
אם בני זוג יתנהגו כך מספר פעמים, זה יגרום לכך שתפתח מערכת יחסים שמאפשרת להשמיע ביקורת בלי ש"הגג יפול", והכל יבינו כי אין זה מחייב שהשמעת ביקורת תביא לסכסוך ולהרגשה קשה ועויינת למספר ימים, אלא שגם אם נאמרה ביקורת אפשר מהר מאד לעבור לסדר היום מתוך הבנה וחיזוק הקשר המשפחתי.