"על כל פשעים תכסה אהבה?"
מקובל לחשוב אצל זוגות רבים, שאם יש אהבה ביניהם, ממילא כל הבעיות העלולות להיוצר יסורו מאליהם, והכל יסתדר לבד, בבחינת "על כל פשעים תכסה אהבה". אולם  אנו הרי יודעים שזוג ההולך להקים את ביתו, עומד בפני קשיים מרובים, וזאת בעצם החיבור בין איש ואשה המיועדים לחיות יחד במשך שנים רבות.
לא לחנם רבים הם הארגונים העוסקים בהדרכה ל"שלום בית", דבר המלמד את הצורך לכך שבני הזוג יקבלו הדרכה קודם נישואיהם. גם באומות העולם נוהגים בני הזוג לקבל הדרכה שנה אחת קודם חתונתם. ובדרך כלל קשה לאדם ליכנס תחת עול הנישואין אם לא קיבל קודם לכן הדרכה כיצד מקימים בית.
החיים בין בני הזוג, אינם יכולים להיות במצב של אי פעולה ונטרליות, שאם לא עובדים כדי שיהיה טוב, אז בהכרח שיהיה רע.

מעשה אבות
אשר על כן ננסה במאמר זה להעלות כמה הנהגות בחיי הנישואין, ממה שראינו אצל אבותינו הקדושים, נצא בזה בעקבי הצאן, ומעשה אבות סימן לבנים. וכבר אמרו חכמינו ז"ל: "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, אברהם יצחק ויעקב".
אבותינו הקדושים שידעו שהם שורש האומה הישראלית, התבוננו בדרכם, וסללו בלבותם את הדרך הרצויה והנכונה, עד שהגיעו לפסגת הדרך שאפשר להגיע אליה, ובכך סללו את הדרך לבניהם - האומה הישראלית, שכאשר נקרית בדרכם איזו מידה רעה, ורוצים הם להתגבר על הטבעים הלא טובים, יהיה להם את הכח לזה מכח האבות, לעבוד על עצמם ולהגיע לידי מידות טובות.
התורה - נחלה היא, אבותינו הקדושים על אף שהיו מצויינים בכל מידה טובה, מכל מקום נתייחד כל אחד במידה מסויימת המיוחסת רק לו: אברהם אבינו-נתייחד במידת החסד, יצחק אבינו-נתייחד במידת היראה - הגבורה, ויעקב אבינו-במידת האמת, ובכך השלים את כל המידות הטובות שהיו נחלת אבותיו.
עבודת האבות עזרה ועוזרת, הועילה ומועילה - לנו הבנים, שכאשר אנו נתקלים במידות רעות, או שהשורש הוא רע, בזכות הירושה הרוחנית הגדולה שקבלנו מהאבות, יכולים אנו להתגבר על טבעים רעים, ועל רצונות ותאוות שליליות, וכנגד זה, קניית המידות הטובות, כמו לב טוב, עין טובה, באה בזכות עבודתם של האבות הקדושים. הם אשר הנחילו לנו את דרכם הסלולה, ואנו ירשנו אותם מהם, וכחם של אבותינו הקדושים גדול אף יותר מאשר כחו של האב המוליד, שאף מי שלא זכה להיולד להורים עם מידות טובות, הרי שבכוחו העצמי יוכל לקנות לעצמו מידות טובות, וזאת בזכות ובכח אבותינו הקדושים. הירושה היא בכח, כאשר קבלנו מהם את הכלים להגיע לידי מידות טובות, אבל אי אפשר להגיע לזה אם לא על ידי עבודה עצמית.

השלום בבית
כל חתן וכלה קודם חתונתם חיים ברמת צפיות גבוהה, שבן הזוג מושלם בכל מידה טובה, והינו בגדר "מלאך", ולאחר החתונה הם מגלים שהוא בסך הכל "בן אדם" במגרעות המתאפיינות בו, ואז כדי שלא תשלוט האכזבה והמרירות שעלולה להביא לידי כעס ריב ומדון, צריך לחשוב כל אחד מה אני יכול לתת לתרום למען שלום הבית, ולא מה אני יכול או צריך לקבל מהצד השני, זהו יסוד ה"שלום הבית" - הנתינה, השאיפה של כל אחד מבני הזוג צריך להיות מה הוא יכול לתת ולהשפיע, ולא מה לקחת מבן הזוג, וכיצד הוא צריך להטיב עמו. וכאשר יגיעו בני הזוג לידי מידה זו, אזי תשרור ביניהם האהבה, ולא תפסק מהם לעולם.
שרה אימנו אומרת לאברהם אבינו "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". שרה רואה את הנהגת בנה של הגר שאינו תואם את רצונה, וחוששת על יצחק בנה שילמד ממעשיו, ומבקשת מאברהם לגרש אותם מביתה. אברהם היה שונה ממנה בראייתו את הדברים. אברהם האמין יותר בקירוב, במתן תשומת לב, והאמין שבכך אולי יצליח על ידי כך לקרבו ולשנות את דרכו. שרה אינה מוכנה להתפשר, אבל בכל זאת אינה עושה שום פעולה נגד רצונו של בעלה - אברהם, עד שבא הקב"ה ואמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", אברהם אינו מתמהמה ומגרש מביתו את הגר וישמעאל בנה.
לומדים אנו מזה שלמרות שהיו דיונים בין אברהם ושרה לגבי עתידם של הגר ובנה,  היתה ביניהם מערכת יחסים בריאה ושלום בית אמיתי, וזה איפשר להם חיים של הוקרה של האחד כלפי השני, ועל כן, למרות הניגודים, כשיש יחסי סבלנות והבנה הדדית, זוהי השקייה מתמדת לאהבה שתתפתח ותשרור ביניהם.
וזהו שאומרים חז"ל: כשיש אהבה, יכולים לחיות יחד אפילו על חודו של סכין, וכשאין אהבה, אפילו שיהיה ביתם ענק ממדים, אין הם יכולים לשכון ולדור ביחד.
כיוצא בזה רואים אנו אצל יצחק ורבקה, שיש ביניהם ויכוח לגבי מהותו של עשיו אם הוא צדיק או לא. רבקה שבאה מבית של רשעים - לבן ובתואל, הבינה מיד את מהותו של עשיו שהולך בדרכם של הרשעים, ואילו יצחק עולה תמימה שבא מבית של צדיקים, כתוב בו: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו", שהיה צד אותו בפיו ומרמהו בדבריו. כאשר יצחק מזקין ומבקש מעשיו לצוד לו ציד על מנת שיברכו, רבקה מורה ליעקב להכנס במקומו ולקחת את הברכות. לאחר שבירך יצחק את יעקב, הגיע עשיו ליצחק, וראה שגיהנם פתוחה לו מתחתיו, אז הבין יצחק כמה צדקה רבקה בנוגע לעשיו, והסכים לברכות שקיבל יעקב.
ודאי הוא שרבקה כיבדה תמיד את יצחק,ולא עשתה דבר נגד רצונו, ואם היה ביניהם מתח או ויכוחים אזי יצחק ועשיו היו צריכים לחשוש מפני רבקה שלא תעשה איזו שהיא ערמה כדי לקחת מעשיו את הברכות, ומזה שהם לא חששו מכך, משמע שרבקה מעולם לא עשתה דבר נגד יצחק, ורק כאן לגבי הברכות אף על פי שהיה נראה כביכול שרבקה עשתה דבר נגד יצחק, מכל מקום הרי בסוף נתגלה שיצחק הסכים עמה, ואת זה ידעה רבקה מראש שיצחק יסכים למעשיה, ולכן עשתה מה שעשתה.
רבקה שידעה את האמת לגבי עשיו, דנה אותו לכף זכות. אולם את זה עשתה רבקה כל עוד שראתה שלא נגרם שום נזק מזה שיצחק חושב שעשיו הוא צדיק, אבל כאשר ראתה שיצחק רוצה לברך את עשיו, מיד עשתה מה שעשתה כדי שיעקב יקבל את הברכות.
עוד אנו למדים ממעשיה של רבקה, שעל אף שראתה שיצחק לכאורה טועה ביחסו לעשיו, מכל מקום היא אינה מזלזלת בו, אלא ממשיכה לכבד אותו.
האשה שרואה את בעלה בטבעיות, את ההתנהגות שלו עמה, את אכילתו, צניעותו, זה נותן לה את האפשרות לדעת מי הוא באמת. רמז לכך אנו רואים בתפילה, בפסוק הראשון שאנו אומרים קודם תפילת העמידה: אדנ-י שפתי תפתח ופי - ראשי תיבות: 'אשתו' - יגיד תהלתך.
יעקב אבינו, בחיר האבות, לאחר ששהה במשך עשרים שנה אצל לבן, אומר לו הקב"ה שיעזוב את בית לבן ויחזור לביתו יעקב קורא לנשיו ומודיע להם מה ה' אמר לו, ואחר הוא פורט להם את כל הצרות שלבן עשה לו, עד שהן מעצמן אומרות לו בוא ונברח כמו שאמר לך ה'. בהנהגה זו אנו למדים שאתה צריך לגרום שאשתך תרצה ללכת למקום שאתה חפץ, ולא שאתה תגיד לה ללכת.
וזהו שכותב ה"חזון איש" שהיחס של הבעל כלפי האשה צריך להיות כיחס יד ימין ליד שמאל, כלומר שהאשה היא חלק מגוף הבעל.
ולסיום, עיצה טובה לבני הזוג. אין לבן הזוג לצפות שבן זוגו ישתנה קודם, ואחר הוא ישתנה. אלא יקבל האדם על עצמו להשתנות, וממילא בן הזוג ישתנה. וממשילים על זה משל: "צבי אחד שהיה מסתבך תדיר ביער עבות מפני קרניו הארוכות, עד שהחליט לעקור את כל עצי היער. פגש אותו בדרכו צבי חכם, שאל אותו: 'מה אתה עושה'?. אמר לו הצבי: 'עצי היער מפריעים לי בדרכי ולכן אני עוקרם'. אמר לו החכם: 'יקח לך הרבה שנים כדי שתוכל לעקור את כל היער, ואף גם זאת אחר שתגמור לעקור את כל העצים הרי הם יגדלו שוב, לכן איעצך בני, עדיף שתחתוך את קרניך הארוכות, ובכך לא תתסבך בעצי היער'.
וזהו שאמר הכתוב: ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. קודם כל "ואתה שלום", שיהיה לך שלום עם עצמך על ידי שתתגבר על המידות הרעות שבך, ואז "וביתך שלום", שיהיה לך שלום עם אשתך, ואחר כך בודאי "וכל אשר לך שלום", יהיה לך שלום בכל אשר תלך, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו.