לאדם ניתנה יכולת התבונות המאפשרת ברור מעמיק. כאשר אנו מחליטים לשפר את מידותינו, יעזור לנו הברור להפעיל מערכת פנימית של הרצון האישי בתאום עם יכולת הבחירה. רק מתוך תובנות עמוקות נוכל להנהיג את עצמנו מתוך כוח רצון אמיתי והתמדה.
עלינו לזכור תמיד שהאדם נברא ישר לגמרי כלול רק מסידרי הקדושה. היצר הרע לא שייך למהותנו שנשארה שלימה. אלא שהיצר מתחזה לאדם כאילו האדם הוא הכועס והרוצה לעבור עבירה. כך אנו נגררים אחרי היצר שגורם לנו לאבד כוחות נפש חיוניים. כבר נאמר שעם היצר צריך להלחם בתחבולות,
רק צריך להחליט לא להכנע לו ולהאמין שיש לנו את הכוח לגבור עליו.
המידה כנגד מידת הדברים
למילה מידה ישנם שני פירושים:
תכונה מסוימת או דרך התנהגות: "ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות וכו'" (אבות ה' יא). יהירות או גאווה, עצבות ודכדוך, שתלטנות, תוקפנות הינן מידות האדם, כמו גם מידות רוחניות יותר כמו וותרנות, שמחה, טהרה, חסד, צדקה, וענווה.
משמעות נוספת של המילה מידה היא שעור כמותי כמו נפח, משקל וכיו"ב.
כאשר אנו מחליטים לעשות שינויים במידותינו עלינו להתייחס לשתי ההגדרות הללו ואז עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות משמעותיות ביותר. השאלה הראשונה היא: אילו מידות היינו רוצים לרכוש ומאילו מידות היינו רוצים להשתחרר? השאלה השניה הינה כיצד להגיע למידות מאוזנות של התכונות הקיימות בנו, כך שיניבו פירות חיוביים במערכות חיינו? זאת מכיוון שמידות טובות כמו גם מידות לא רצויות אמורות להמדד על ידינו למידה רצויה. לדוגמא אדם בעל מידת צדקה שנותן מכספו בהגזמה עלול למצוא את עצמו לאחר זמן מה חסר אמצעים למחייתו האישית. הוותרנות היא מידה ניפלאה כאשר האדם מתעלה מעל חישובים קטנוניים אך כאשר היא בהפרזה, יכולה להוביל למערכות יחסים לא מאוזנות כאשר צד אחד הופך להיות מתוסכל כי הוא זה שמוותר תמיד והזולת מרשה לעצמו לא להתחשב בכך. מידת הכעס היא דוגמא למידה לא רצויה, אותה קשה מאד לתקן. עם זאת כאשר עולה כעס בלבנו אנו יכולים להכניסו למידה סבירה שתמתן את עוצמת ההרס הטמונה בו כאשר הוא חסר גבולות. הכעס ילך ויפחת בהדרגה, במידה ונחזור על התהליך הזה.
המצפן המאזניים והסולם
בכדי להצליח בבנית מידותינו עלינו להתייחס לכך ברצינות וכובד-ראש כמו לכל מלאכה אחרת ששכרה בצידה. האדם העמל במקצוע מסויים חייב להצטייד במזוודת כלים ההולמת את צורכי עבודתו.
כך גם עלינו לרכוש כלים שישרתו את מטרתנו. אלא שלהבדיל מכלים רגילים שנועדו לצרכים גשמיים,
עלינו למצא כלים רגשיים, מחשבתיים ורוחניים אמיתיים. נחוץ לימוד כדי לעורר ולתת כלים והבנות כיצד לרכוש כלים אלה מתוך הפוטנציאל הקיים בנו. מקורותינו היהודיים מסבירים שכלים אלו מכוסים בכעין 'קליפות' שאינן מאפשרות מלכתחילה חיבור טבעי מלא ליכולות אלו הטמונות בנו.
המצפן- לא אחת מתגלעות מריבות בין בני זוג בשל בלבול בתפיסת הערכית של המידות. הצדדים הנאבקים מעצימים את עקשנותם מתוך חשיבה מוטעית שאם לא יעשו כך יתפסו כחלשים. שאם לא יפגינו אחיזה בדעותיהם או כעס אז הצד השני ינצל את 'חולשתם'. כאן נדרש המצפן שיעזור לאדם לברור את הדרך למידות הרצויות. המצפן הינו אותו 'חלק אלוק ממעל' הטמון בנו מבריאת האדם הראשון. מאחר ואיננו מחוברים אליו בשלמות הוא אינו נהיר לנו תמיד. התורה מקנה לנו סדר ערכי של המידות הרצויות, כדי שנגלה אותן בקירבנו. כך אנו למדים שהגבור הוא דווקא זה שכובש את יצרו, שהביישנות מפריעה לאדם הלומד ולא הקפדן מלמד. הכועס כאילו עובד עבודה זרה ומידת העושר ניתנה דווקא לזה ששמח בחלקו. הרמ"ק בספרו תומר-דבורה מביא את מידותיו של הקב"ה כמצפן למידות נעלות ונאצלות וכהשראה לעבודה רוחנית גבוהה.
המאזניים- דרך הקשבה פנימית נוכל לחוש מעין מאזניים פנימיים, זאת אומרת יכולת לשקול את תכונותינו ומעשינו למדוד אותם למידה הרצויה לנו. התנאי להתבוננות נקיה ואובייקטיבית הוא לקיחת אחריות. עלינו להפסיק להאשים את הזולת שכביכול הוא הגורם להתנהגויות מסוימות שלנו, אלא לבחון את מידותינו כפי שהן מתגלות לנו באמת. לאחר שסיגלנו לעצמנו יכולת התבוננות ובירור פנימי מה טיב תכונות ההתנהגות אליהן אנו שואפים נוכל למדוד תכונה לא רצויה ולהפחיתה. בו-זמנית עלינו לתת משקל כבד יותר למידה הרצויה. כך נטה את כף המאזניים, כמנהיגים את ההתרחשויות בחיינו ולא כנגררים אחרי דרכי ההתנהגות שבעבר הובילו אותנו למצבים לא רצויים.
הסולם- תהליך השינוי הוא הדרגתי. הדרך רצופה בנסיונות רבים, בחלקם מוצלחים ובחלקם כושלים. עלינו לאמץ את ההבנה שבכדי להתקדם עלינו לעלות במעלות של מעין סולם רוחני. צריך להתחיל בצעד אחד קטן- ממדרגה למדרגה בשלבים. הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" מבהיר שלכל מדרגה שאנו מגיעים יש בסיס שהוא למעשה ה'גג' של המדרגה הקודמת אותה השגנו בעבודתנו. למדרגה החדשה יש שלבים שבהם אנו עולים ויורדים לחילופין עד שמדרגה זו נבנית והשגותיה מתיצבות כקבועות. הירידות הן תמיד לצורך עליות והן חלק מהדרך. על בסיס חוקיות זו אנו למדים לא להתאכזב מהכשלונות אלא לאסוף הצלחות קטנות ולשמוח בהן.
האכזבה בוודאי עלולה להרפות את ידינו. לכן נחזק את ליבנו בשמחה על עצם הזכות הגדולה לעמול ולעלות בסולם המידות. השמחה האמיתית בכוחה גם לעורר ולהניע רצון הכרתי לקום ולפרוץ את החסימות העומדות בדרכנו.
בכדי לא להשאיר הבנות אלה ברמת התאוריה בלבד עלינו לשנן אותן כך שבזמן אמת הבנות אלה תעלינה כנזכרות ופעילות. כל הצלחה וגם הקטנה ביותר היא עוד צעד קטן נפלא, בצמיחה האינסופית של חיינו הרוחניים הרגשיים והזוגיים.